קצת אוכל, קצת יין

המירוץ לפרסם מאמרים לפני שדלת הדוקטורט נטרקת על אחורי, גרם לי להזניח קצת את הבלוג. נכון, תירוצים וקוטג' קונים בזול. בכל מקרה, אחרי דם, יזע ומעל 50 – גרסאות המאמר הראשון הוגש בקול הקלקה רמה וזו כבר סיבה לשתות משהו. החברים בחרו בפסטה קורולה החיפאית במשכנה החדש בציר מוריה. שלפתי את הבקבוק השני מהזוג הנשכח של שורק ושמנו פעמינו אל הכרמל.

המקום מעוצב פשוט ופרקטי, כמו ביסטרו כפרי כולל המפות המשובצות באדום. בגזרת האוכל, לא מפסיק להפתיע אותי כל פעם מחדש כמה פסטה טריה יותר טובה מכל ואריאציה אחרת שלה. איך למדוד מקום כזה? לטעום מהפסטה הכי פשוטה (פטוצ'יני) עם הרוטב הכי פשוט. מעולה. בצלחת שלי נחה ערימה נאה של רביולי בטטה שהוכנו באותו יום עם רוטב צנוע של פרוסות עגבניה קטנות, שום, שמנ"ז ובזיליקום טרי. המנה הייתה משביעה וטעימה בלי לנסות להתחכם או להרשים. מבלי להלאות בפרטים, התפריט כולל מגוון של כל הפסטות והרטבים הסטנדרטיים וכמה נוספים (40-60 ש"ח), מגוון מנות ראשונות שנעות בין בצקים, אנטיפסטי וסלטים, וגם כמה אופציות קרניבוריות למהדרין בעיקריות. תפריט היין מינימליסטי וכולל מספר חד ספרתי של יינות לא מוכרים כמו יקב שגיא (עד 120 ש"ח לבקבוק) עם כוסות לא רעות. לסיכום – המנות מוצלחות בעיקר בגלל שהן לא מנסות להרשים, אלא מספקות המון תכלס טרי, ישיר וטעים.

בליל המנות הראשונות והעיקריות שכיסו את השולחן, כולל שני קינוחים קולקטיביים הסתכמו ל-404 ש"ח לחמישה אנשים, וזה עוד לפני שאני מספר שבמקום לא גובים דמי חליצה. בקיצור – נחזור ובקרוב. עדכון (22.8.2011) בשני הביקורים הבאים צצו דמי חליצה של 25 ו-30 ש"ח בהתאמה (לגיטימי), ואני יכול לומר שחוויית הביקור נפלה בהשוואה לביקור עליו דיווחתי כאן.

אה, והיין:

שורק, מרלו כרם יוסף 2007. הענבים נרכשו מכרם אדרת של עמק האלה, בדרגת בשלות גבוהה. מהשניה שהוא נפתח החדר מתמלא בבושם שזיפים משכר. מזמן לא נתקלתי בריח שמזנק בכזו עצמה מבקבוק יין. די עקבי עם טעימת החבית של לפני שלוש שנים. הפירותיות שלו כ"כ מסחררת שקל להתעלם מהחסרונות שלו, שכוללים תחושה קלה של אלכוהול באף ובפה (15.3%) שמלווה במעט מרירות. כך או כך, במחיר המקורי (75) הוא מספק מעל ומעבר לציפיות שלי. הייתי קונה שוב, אבל 600 הבקבוקים שיוצרו ממנו ב-2007 הם הבציר האחרון של היין…

הגרנאש שנשכח

הסיפור על היין הבא מתחיל בזה שאני מעפאן. לפני שנתיים וחצי, חמוש בהמלצה רותחת של אלדד לוי הגעתי לטעימת יינות עתידיים ביקב שורק. קניתי זוג מהיינות שהכי אהבתי ומאז נעלמו עקבותי. קיבלתי כמה טלפונים מנומסים לבוא לקחת אבל הגאוגרפיה והאופי המעופף שלי הרחיקו את הבקבוקים עוד ועוד. Fast forward: שעת צהריים – מוקדם יותר היום, חמסין מטמטם פוגש אותי ביציאה מחדר הטעימות בקסטל ואז אני נזכר שאני מרחק יריקה משורק. התקשרתי לברר בקול מנומס ומתנצל אם בכלל מישהו זוכר שהיה פעם דבר כזה – התעודה התעופפה לה לתהום הנשיה עם עוד דברים שאני לא מוצא (אולי האקדמיה זה מקום שמתאים לי). לאחר בירור קצר התשובה הייתה "בוא, לא צריך שום תעודה". רק כדי להתאפס על מידת העפיפון – לכמה מכם קרה ששכחתם יין עתידי?

המזגן נתן פייט טוב לחמסין בעודי חותך בכביש 38, שאני קורא לו עם עצמי דרך היין. הכרם בכניסה ליקב נראה אותו דבר רק את השלכת של סתיו 2008 החליפו שריגים חדשים שמישהו כבר טיפל בהם וסידר אותם כמו חיילים. על הדרך ניר (שחם, יינן/מדריך/בעלים) סיפר לי שבניגוד לחששות שלי הגראש התיישן יפה, והמרלו מכרמי יוסף הפתיע את כולם ועוד יש לו לאן להתפתח. מיד ידעתי מה אני הולך להביא לארוחת הסטודנטים שרקמה עור וגידים לקראת הערב.

שורק גרנאש כרם לטרון 2007 – הזן קופץ באף תוך שניה וגם החברים שאינם שותים זיהו ברגע שזה לא משהו שהם מכירים. הפרי עמוק ומרוכז, בפה הוא לא כבד אבל די חריף ומפולפל. אוכל הופך את הפינה הזו לידידותית יותר, אבל כך או כך מדובר ביין מגניב, שמנפק בהצלחה אופי של הזן. אקנה אותו שוב.

יקב שורק

דרך העפר המשובשת שמובילה ליקב שורק, מזכירה סיפורים ששמעתי על מרגלית. את צד ימין של הדרך מקשט הכרם המזהיב שבתמונה, מצד שמאל ופריחת שומר בר – אלה מלווים אל פאתי המושב טל שחר ואל יקב שורק. מלבד היינות הטובים והאנשים הנחמדים – אני מאוד מעריך את הגישה. במקום להתעסק עם מפיצים וחנויות שגוזרים קופון לא קטן על היין – כל היין נמכר למסעדות וביקב. ככה רוב היינות נמכרים ב-75 ש"ח, ולא ב-125 ש"ח שהם היו נמכרים בגישה המקובלת יותר. רוח הדברים מתיישבת היטב עם האנשים שקיבלו את פנינו: צנועים ושקטים, נותנים ליין לדבר. בלי מילים גבוהות ובלי תוויות נוצצות על בקבוקים מעוצבים.

הגרנאש 2007 (מחבית) אדום בהיר אופייני, נעים, עדין ובעל אופי. חומציות טובה וטאנין רך. יין ידידותי ונחמד, הרבה יותר מצא חן בעיני מהגרנאש של ד'ארנברג מאתמול. הפטיט ורדו 2007 (חבית) יותר נחמד מאחרים שטעמתי, סגול בוהק, מתובל ופירותי, אבל בפה גם כאן החמיצות לא מתאימה, לטעמי. יכול להיות שזה רק אני, אבל עדיין לא השתכנעתי שהזן הזה מתאים ליין זני. אחרים דווקא כן אהבו אותו. שניהם ב-75 ש"ח בקניה עתידית.

מרלו 2006 היה היין היחיד המבוקבק, עם אף בשל פירותי, ובפה יובש שאומר 'חכו שנה שנתיים' עם פרי נעים ותיבול. 60 ש"ח, לא יומרני. המרלו 2007 (חבית)הוא כבר סיפור אחר, נבצר מענבים די בשלים והיה מי שהשווה אותו לאמרונה. אני מצאתי אותו בשל מאוד, מתובל, עסיסי, צעיר וקצת בועט  (15.3%). 75 ש"ח ליין מעניין מאוד נראה לי עסקה טובה, והבקבוק העתידי שקניתי יחכה מעט, את הגרנאש אשתה לפני.

הקברנה 2007 (חבית) עדיין צעיר מידי בשביל שאוכל לחוות עליו דעה, והשנה שעבר בחביות חדשות מורגשת. כעת הוא נח בחביות משומשות לחצי שנה הקרובה ומעניין יהיה לראות אותו בעוד שנה. 90 ש"ח. בהמלצת המטעים, הוספתי לו מעט פטיט ורדו מהבקבוק השכן, שהחיה אותו בתבלינים ובפרי. בתפקיד הזה אני הרבה יותר אוהב את הפטיט ורדו.

וליקב: נעים להכיר, תודה על האירוח. מקווה לראות ענווה מהסוג הזה בעוד יקבים מהגודל הזה, ובתקווה שכוחות השוק יתגמלו את הגישה הזו – כי מגיע לה.