שנים. שנים שאני משדל אנשים להעמיד ראש בראש יינות פטיט סירה, על עיוור וסוף סוף זה מתגשם. את הכפפה הרימו שרון ואסף, ושרון גם פינק ואירח את הקבוצה המתמידה הזו שנפגשה בפעם ה-18 (!). תודה.
סיכום, לפני שאדבר על חלק מהיינות: מסתבר שאפשר לעשות מהזן הזה הכל, החל מפצצות טאנין וכלה ביינות קלילים ופירותיים. החוט שמחבר בין היינות זה קו פירותי לא שגרתי, פלפל שחור, ובשלות שמלווה במתיקות (מדומה). המפתח ביינות האלה לטעמי, הוא להצליח לרסן את הבשלות-מתיקות והטאנין האגרסיבי ככה שמצד אחד אפשר יהיה לבטא את האופי של הזן אבל לא פחות חשוב – ליצור יין מאוזן. היינות הטובים בטעימה הוכיחו שאפשר לרקוד על שתי החתונות האלה, פחות או יותר.
שופע, בשל ומפולפל, פירותי-מתקתק, טאנינים בשלים, רחב, עשיר ומלא, סיום ארוך ופירותי. היין הכי עקבי שטעמנו, והוא מספק לכל האורך מההרחה ועד הסיום את אותה סחורה. אחלה סחורה. האיכות והעושר של היין התבלטה מעל רוב היינות האחרים וכמה אנשים ניחשו בזכות זה מי עומד מאחורי היין. הנקודה היחידה שהרחיקה אותו מהמקום הראשון מבחינתי זה המתיקות שלו. מצד אחד – זה חלק מהאופי של פטיט סירה בארץ ולא מדובר על מתיקות מוגזמת, אבל מצד שני היו יינות בטעימה שהצליחו להחזיק בעושר ובבשלות עם פחות מתיקות. המסקנה – היה שווה לחכות בסבלנות עם היין, הטאנין החד שלו התרכך והתעגל – הוא עדיין שומר על העוצמות שלו אבל הפינות החדות שויפו עם השנים. אם היו לי עוד בקבוקים הייתי עושה ניסוי ומחכה איתם עוד הרבה. ויתקין פטיט סירה 2005 (כ-100 ש"ח לבציר חדש, 80 ש"ח לעתידי בשישיה).
המון פרי, סירופי-שזיפי, פלפל לבן, טאנינים בוסריים ומרירים, סיום ארוך ובעיקר טאני. הבדל חד מידי בין האף הבשל והנעים לפה ירוק ולא מאוזן. בסה"כ סביר לבציר ראשון של יקב אבל עדיין לא לגמרי שם. אלון פטיט סירה 2005.
סוכריה, פרי מתוק ורענן, גוף קליל, מתקתק, חסרו לי חומצה וטאנין, וליד היינות האחרים הוא הרגיש כמעט מיצי. בסה"כ קליל ונעים בקונטקסט של יין צעיר ורענן, ובעיקר יהיה נגיש וטעים למי שלא שותה הרבה יין. לא מצאתי בו אופי של הזן וסביב השולחן ניחשו שהוא הג'וקר. חדש בשוק – דלתון D פטיט סירה 2009 (65 ש"ח). אלדד לוי מפרגן. יכול להיות שנעשה לו עוול בטעימה עיוורת לצד שרירני פטיט סירה – אקנה בקבוק להתרשמות חוזרת.
פרי רגוע, פלפל שחור אופייני, גם על החיך הוא לא מתפרע ומציג איזון טוב בין טאנין, פרי וחומצה. רחב ועסיסי. מוצלח, מצליח להיות זני אבל בלי להתפרע. שילה secret reserve מבציר 2007.
כאן היה בעיקר סרחון נפתלין חזק שהתנדף רק אחרי 15 דקות של סחרור אגרסיבי בכוס (הבקבוק היה פתוח 8 שעות לפני הטעימה). כבר עמדתי להתייאש מהיין ואז הסרחון עבר והפרי התחיל לבצבץ. פירותי מאוד באף ובפה, עשיר ומעניין, עסיסי, רחב ומלא, ועם חומצה נדיבה. לצד כל זה עומדת חומה של הטאנין הכי ערס שראיתי, עם גורמטים, סאבוופר וג'אנטים מגנזיום. טאנין שחותך את החיך, הלשון והשיניים. זאב דוניה ממליץ לשים אותו בדיקנטר חצי יום לפני (!), וזה בכלל יין בן שש. ביטוי יפה ומלא אופי של הזן, אבל צריך עוד שנים עד שהוא ישתחרר מהטאנין המשוגע הזה. נראה ששאר המרכיבים שלו יחזיקו מעמד בקלות את הזמן הזה, והימרתי על כך בקניית בקבוק 2008 (100 ש"ח בשישיה עתידית). סוסון ים, מונק 2006. היין חולק את המקום השני (שלי) עם ויתקין. הוא מצליח להתרחק מהמתיקות, אבל אופי זני או לא – הטאנין פה חד מידי, לפחות בשלב הזה של חייו.
פרחוני, רענן, תחושה מלאה בפה אבל הטאנין רך, הפירותיות במידה, חומצה טובה, מאוזן ועסיסי, טיפת מתקתקות. בסיום קצת טאני-נשכני ואלכוהולי, אבל עדיין שומר על איזון ומבנה. בלי בשלות מיותרת, בלי מיצוי פרי אגרסיבי ובלי טאנין בלתי נשלט – גבירותי ורבותי – יש מנצח לטעימה. אבל מי זה? יין שלא יצא לשוק עדיין, אבידן פטיט סירה 2008 שיוצרו ממנו שתי חביות בלבד ועדיין לא ידוע באיזה סדרה ומחיר היין ישווק. נקווה שהמחיר לא יחזור על מה שהיה עם הגרנאש הזני של היקב.
השלמה: יינות שהייתי רוצה להכניס למועד ב' של טעימה כזו – יפתחאל רזרב, כרמל אזורית, ורקנאטי פ"ס-זינ' על תקן הבלנד. אם מישהו ירים את הכפפה אני מצרף פ"ס שסחבתי כל הדרך מקליפורניה…
דברים ששותים - על שתיה, ועל מה שמסביב 