בורדו מול העולם

ערן פיק עובד בשתי ידיים: ביד אחת הוא זורק את הכפפה ובשניה – מרים. צריך קצת אומץ בשביל לארגן טעימה מסוג כזה ועל סקאלת מחיר כזו, וכמו דברים אחרים שעוברים תחת הידיים האלה – הכל תקתק עד אחרון הפרטים. התזה: העולם מול בורדו, האם אפשר לזהות שזה בורדו בלי התווית? המיקום: מועדון הקצינים בת"א, האמצעים: 5 כוסות, מים ולחם. האוכל החביב של המקום היה בתפקיד הקינוח.

מתוך הפלייט הראשון:

יין 1 – אדמתיות נעימה עם פרי ברקע, אגוז מוסקט, חומצי מאוד, רזה, תיבול עדין ונגיעות של מרירות. ארוך מאוד ועקבי. אם זה מחוץ לבורדו אז זה עושה עבודה טובה. טוב, החומציות הבולטת הייתה צריכה לרמוז לי על המוצא – Sassicaia 2004. היין המוצלח ביותר בפלייט לטעמי

יין 2 – ארז, אדמה, יותר פרי מהקודם, אחרי כמה דקות בכוס האף מתחיל להראות מורכבות וחושף רבדים נוספים. בפה חומציות נעימה, מעט טאני אבל שומר על פאסון ורוגע. הדוק ומרוכז, מעניין וטעים. אייקון קליפורני שניצח את עלית בורדו בטעימת פריז המפורסמת לפני 35 שנה, Stag's Leap, SLV 2007. היין השני המוצלח של הפלייט, הבציר הזה מסתובב בארץ עם עודף מ-700 ש"ח.

יין 3 – האף מעט בשל ופירותי ביחס לקודמיו, בפה חומציות מצויינת, טאנין נוכח, אבל מה שמייחד אותו הוא מבנה רזה ודקיק, הכי פחות שומן מכל היינות שטעמנו. אלגנטי מאוד על החיך, אבל בעיני יש ריחוק בינו לבין האף, ומעט מוזר לטעום יין עדין אחרי אף בשל (הכל יחסי, כן?) טוב, הגענו לבורדו. Ponte Canet 2006.

הפלייט השני:

יין 6 – פירותי כל הדרך, בשל יחסית, מעט אלכוהולי, פרי צלול וטעים, טיפה חריף, טאנין מעט גס. הימור: עולם חדש, ישראל מהסקאלה הגבוהה או משהו מקביל. תוצאה: עוד מיתולוגיה קליפורנית, Dominus 2004

יין 7 – מלא יחסית למצטייני הפלייט הקודם, מהוקצע ואלגנטי יותר מהיין הקודם, אדמתי, החבית מעט מורגשת באף, חומצה טובה, טאנינים משולבים. כתבתי בשורה התחתונה "הכי בורדו עד עכשיו". מסביב לשולחן, שכלל כמה מהטועמים המקצועיים בארץ – היה מי שאהב והיה מי שלא, אבל הייתה הסכמה כמעט גורפת שהמוצא בורדולזי. היו כמה הפתעות בטעימה, אבל מבחינתי לגלות שזה גראנד וין 2005 של קסטל הייתה ההפתעה הכי נעימה. כבוד ענק! שני היינות האלה היו מצטייני הפלייט לטעמי.

יין 8 – היה בו פגם שלא הצלחתי לזהות את סוגו, והאפיל על רוב הארומות האחרות שהרחתי. התייעצות עם המומחים הצביעה על ברט, ואני סונוורתי מהריח הזה ולא ממש הצלחתי להעריך את היין או להנות ממנו. רוב הטועמים סביב השולחן מיד הצביעו על היין הזה כעל הכוכב של הטעימה וזיהו את מוצאו וייחוסו. טוב, יש לי עוד הרבה מה ללמוד. שאטו לאטור 2004.

סיכום ותודות: תודה ענקית לערן על הפקה מרתקת, על יוזמה, סבלנות וארגון למופת. תודה לצוות של מועדון הקצינים על סבלנות וקשב – לדיווחים על האוכל (והיין) חכו לבוב. הקינוח יזכה לפוסט נפרד.

שאטונף פלוס

ידידי אלי רבן ארגן, יזם, אירח וחלץ שורת בקבוקים בטעימה עיוורת שמטרתה הייתה ניסוי בשאלה: האם אפשר להנות משאטונף דו פאפ צעיר?

וואלה, אפשר.

זוגות זוגות עלו על שולחננו, עטויים נייר אלומיניום אנונימי – ספצימנטים מבציר 2007 המוערך, בתוספת כמה ג'וקרים. להלן חלקם:

כוס א': יין רזה, חריף, חומצי ואלכוהולי, עם ריח שמזכיר חלודה וקליפות הדרים. הימרתי על קוט דה רון כפרי ופשוט, אבל זה היה רון אחר. Domaine de la Mordorée, Lirac 2008.

כוס ב': פרי נעים, עשיר וממוקד לכל האורך, מעט בשל, נעים, טאנין רך, שמץ מתיקות, עסיסי ומזמין. מצוין. הימרתי על ישראל וצדקתי. דלתון, עלמה בלנד רון 2009 (שיראז, מורבדה, ויוניה). 80 ש"ח לבציר חדש – יין טוב במחיר מצוין.

כוס א': הפרי היה קצת תותי באופן שהזכיר לי גרנאש, חומצי, מתובל ומפולפל, מעט אלכוהולי בסיום, רזה יחסית לז'אנר. יין אוכל נחמד אבל פשוט יחסית ומעט גס. הימרתי שזה השאטונף הראשון בטעימה. Domaine Pierre Usseglio & Fils, CdP 2007. בשכונה של 180 ש"ח – לא תודה.

כוס ב': יין עסיסי ופירותי, חומציות מצוינת, טאנינים בשלים וסיום ארוך. Fruit-driven, מודרני וטעים לאללה. לא מפגש ראשון עם היין שלעולם לא אצליח לבטא את שמו – Perrin & Fils, Vacqueyras, Les Christins 2007. במבצעים מגיע גם ל-100 ש"ח, שווה משמעותית יותר לטעמי.

לגבי שני היינות המצטיינים, הפגאו מודל 2007 היה כ"כ ברטי (גם על הסקאלה הפגאו-ית) שהוא לא העפיל לגמר. אמנם לא טעמתי אותם קודם – אבל לא היו הפתעות לאור המוניטין של היקבים:

Domaine Vieux Télégraphe, La Crau, CdP 2007 – מתחיל ביישן ושקט אבל אחרי זמן חושף אף מורכב ומעניין, עסיסי, בשל, מעט אלכוהולי, מרוכז מאוד וחומצי. כ"כ הדוק שהוא נושך את החיך. צריך דיקנטר, ובעיקר עוד זמן בבקבוק. אפשר להנות ממנו עכשיו, אבל עדיף לתת לו כמה שנים להרגע. כ-300 ש"ח.

Chateau du Beaucastel, CdP 2007 – מודרני-פירותי, מתקתק, טאנין בשל – דחוס מאוד, מוצק ועשיר. יין נעים ופירותי, ללא ספק צריך זמן-בקבוק להיפתח, למרות שכמו קודמו – גם הוא טעים כבר עכשיו. כ-450 ש"ח.

מסקנה – אפשר להנות גם עכשיו מרוב היינות – אם כי ברמות הגבוהות כדאי מאוד סבלניים ולחכות חמש שנים. בגזרת ה-Value ניצחו שני יינות אקסטרה-טריטוראליים – העלמה וה-Vacqueyras.

תודה לאלי על הכל.

זה לא בלוג אוכל

אבל יצא טעים

כבר שלושה חודשים שאני גר מרחק אידרה מחנות דגים ורק השבוע עשיתי משהו בנדון – פעם ראשונה שאני מתעסק עם דגים טריים. חיש קל פולטו לכבודי שני לברקים ומצאו מנוחה במקרר.

לפני (ללחוץ להגדלה)

בצל, עגבניה שהוסתרה מתחת לנתחים על מנת לשמור על הלחות, שום חתוך גס (ראש), כמה גבעולי טימין ונגיעה עדינה של רוזמרין על מנת שלא ישתלט על הטעם. הכל משוח בשמנ"ז מדהים (משק ארנס). שליש תפוז עיטר בפרוסות, שליש נסחט על הדגים, והשליש האחרון נסחט על הדגים שתי דקות לפני היציאה מהתנור, בתוספת זילוף נדיב של יין לבן.

אחרי

התוצאה – טעים, השום לא השתלט למרות הכמות הרבה שלו, עשבי התיבול הטריים הוסיפו המון וגם התפוז. במיוחד נרשמה הצלחה בפרמטר העסיסיות שהשתפר ביחס לניסוי הכלים שנערך על נתחים קפואים.

משהו בצד

צרעה, נווה אילן 2010 – בעיקר טעים. עץ שמצליח לתמוך בפרי בלי להעלים אותו ועל הדרך מוסיף קצת תיבול. נפח טוב, המון מינרליות ופרי נעים. כאמור – יין שלם, טעים ומאוזן. לא שטעמתי משהו מהיקב שלא עונה על הקריטריונים האלה. מחיר מומלץ 99 ש"ח.

מכורם ליינן, יין לשבת

משפחת תשבי, רצף של דורות כורמים מאז המאה ה-19, החליטו לפני כמעט שלושים שנה שלא כל הענבים שלהם ילכו לכרמל והקימו את היקב שהיום מייצר סדר גודל של מליון בקבוקים. בנתיים הייתה מהפיכת האיכות, ולא מעט כורמים ותיקים החלו טומנים ידם בצלחת. צביקה היזרעאלי פתח את יפתחאל, ברק הזכרונאי הקים את יקב סומק, אבי מהשפלה הקים את כהנוב ואלו רק כמה דוגמאות שקופצות לראש. זה מביא אותי צפונה לליבו של אזור היין הגלילי, ואל אחת מגולות הכותרת שלו – כרם בן זמרה. בדרך ליישוב הזעיר (מכיוון כרמיאל) החל מאזור מירון הנוף מתחלף בכרמים, וחולפים על פני המרבדים האינסופיים של דלתון, מרום גליל (סגל), קאיומי (כרמל) וקדיתא (מרגלית SR, ססלוב) המיתולוגיים ושלטים רבים של ישובים נשמעים כמו רשימת יקבים. לא מאוד שונה מכביש 38 וסביבתו באזור הרי יהודה.

בן זמרה הוא אחד המותגים הראשונים והמוערכים של האזור. הבדיחה השחוקה טוענת שכמות הענבים שדרושה על מנת לייצר את כל הבקבוקים המתהדרים בשם האזור הזה גדולה פי כמה מסך הכרמים הנטועים בו. במשך שנים מכר יוסי אשכנזי ענבים מכרמיו וראה אותם הופכים לסדרות הגבוהות והיקרות של יקבים גדולים – יינות שהתהדרו בזמרתם עוד לפני שהאזוריוּת הייתה פופולרית כמו היום. לפני שמונה שנים החליט גם הוא לנסות לייצר יין מהענבים שלו והקים את יקב בן זמרה הנושא את שם המותג.  בשנים האחרונות הוא מצטרף ליקבים אחרים שעברו לפורמט כשר – אולי סממן לקשיים מסחריים.

בן זמרה, סילבר קברנה סוביניון 2009 – צבע שחור ואטום לחלוטין, פרי נדיב עם נגיעות ירקרקות עדינות. אולי זה הדמיון שלי אבל משהו שמתקשר לי לקברנה גלילי, שאני מקשר גם לחלק מהיינות של סגל. מתחיל בתחושה פירותית ונעימה בפה עם טאנין ותבלינים, אבל אז מצטברת קצת מרירות-אלכוהולית וחריפות לקראת הסיום. על התווית האלכוהול ירד באופן ניכר ל-13%, אבל הוא עדיין קצת מורגש. בסה"כ יין נחמד, שמבטא את הזן ואולי גם את הגיאוגרפיה ומהווה שיפור ניכר ביחס לבציר ישן שטעמתי. במחיר של 80 ש"ח אפשר אולי לתת לו ניסיון.

שמי ים התיכון

לא יודע אם זה היה היין, החברה או הבשר הטוב, אבל היה ממש כיף בטעימה. פורום היין של שרון ואסף התכנס בפעם המי-יודע-כמה לטעימה, כאשר הפעם הכותרת הייתה יינות ישראליים מזנים 'ים תיכוניים' (מושג שעוד צריך להגדיר, מתישהו). פורמט הטעימה העיוורת מוכיח את עצמו שוב והיו כמה הפתעות לשני הכיוונים. מסקנות כלליות: רוב היינות שטעמנו היו יינות טובים עד טובים מאוד, ונראה שזה מגרש שיקבים קטנים מצליחים לשחק בו לצד הגדולים. מלבד זאת, היה יותר מיין אחד שכמעט אף אחד לא הכיר קודם לכן – והיו המון 'חשודים מיידיים' שלא הופיעו בטעימה – כלומר, יש הרבה דברים מוצלחים ומעניינים מהז'אנר שמסתובבים שם בשוק.

יין 1 – יין מתובל, רזה וחומצי, מזכיר במשהו קוט דה רון כפרי ופשוט. יין אוכל נעים ופשוט. בלנד שמבוסס בעיקר על קברנה על סירה וקריניאן. יקב עביה, ארט 2008. הפתעה לטובה של יין מעניין יחסית מיקב קטן ולא מוכר. הבעיה היחידה היא שהוא מעט יקר ביחס למה שיש לו להציע, 90-100 ש"ח.

יין 2 – שקוף ובהיר מאוד, מעושן מתקתק ופירותי, פרחוני ובשל. קל יחסית בחיך, מתוק ומתובל. בהחלט אפשר להתבלבל שזה פינו נואר, אבל כך או כך מתוק מידי, אפילו שהוא מעניין ומורכב באף. התלבטתי אם לכתוב עליו או לא, בסוף החלטתי לכתוב בדיוק מה שכתבתי על הדף לפני שידעתי מה זה. הלסת שלי לא הייתה היחידה שנשמטה כשחשפו את הבקבוק: שאטו גולן, גשם אדום 2007. 240 ש"ח.

יין 3 – יין עם אופי פירותי-פלפלי שמזכיר לי סירה אבל מעט מלא וטאני יותר. מוצק, פירותי ועשיר, נעים וטעים בדרכו המחוספסת. הופתענו לגלות שמדובר ביין חדש שלא הכרנו, בלנד חדש, אדום של יקב סומק מבציר 2008. עמוד השדרה של הבלנד הוא סירה וקריניאן – השאר מלבק ומורבדר. לא רק שמדובר ביין מוצלח וטעים, ב-75 ש"ח זה לא פחות ממציאה וביקשתי מברק (יין ובעלים) להביא איתו בקבוקים לקניה במפגש הבא. שורה תחתונה: לחפש ולחטוף.

יין 4 – יין משגע ומוחצן, פירותי, פרחוני, חומצי ועסיסי, מעט בשל ומתקתק אבל הפעם מרגיש מאוזן יותר. אחד היינות הטובים בטעימה, וגם על עיוור מרגישים שזו הליגה הגבוהה. כרמל מדיטרניאן 2007, שמח לגלות שהוא נפתח מאז הטעימה הקודמת ועומד בציפיות הגבוהות שיש ממנו. מעניין יהיה לעקוב איך הוא מתפתח עם הזמן. יין מעולה, אפילו במחיר של 160 ש"ח.

יין 5 – אני מכיר רק יין ישראלי אחד שמסוגל לנפק כזו פטרוליות – אז זו לא הייתה הפתעה גדולה לגלות את הריזלינג של ויתקין, מבציר 2007. מינרלי מאוד ונעים. אני מעדיף את הגרסה הצעירה עם פרי ופרחים במקום פטרול, אבל עדיין יין מוצלח, שמגיע לפאזת הפטרול בגיל מוקדם בהרבה ממקביליו האירופאיים. כ-75 ש"ח

יין 6 – יין מרוכז, מלא ועשיר מאוד, טאני, ארוך ועצמתי. מרכז ביחד הרבה פרי ופלפל שחור עם שכבות של עשבי תיבול. משהו באופי השחור שלו, בריכוז ובעצמה הזכיר לי את הפטיט סירה של ויתקין, אבל היין הזה נותן יותר שכבות של ריחות וטעמים. טוב, לא הייתי ממש רחוק – ויתקין שורשים א 2006. אמרתי לאסף פז שזו הפעם הראשונה שאני נתקל ביין הזה כשהוא מספיק פתוח שאני אצליח להבין ממנו משהו. היין המצטיין בטעימה. ב-250 ש"ח אני לא קונה בקבוק, אבל אולי במכירה העתידית אפשר למצוא אותו בפחות. עוד מויתקין התגנב לטעימה מסע אדום מבציר 2005, ששמר על עצמו יפה (למרות שהיה אחרי השיא) והפתיע את כולנו בכך.

תודה לשרון ואסף על הארגון, לאסף על האירוח ולאסף פז שהצטרף.

ברוקלין, כשות, מזרח

חצות בדירה, אחרי 14 שעות בפקולטה – רובן במעבדות. עוד כמה שעות עבודה עומדות לפני, ואין זמן או כוח להכין משהו לאכול. זמן שחיתות, וטלפון זריז שלח לכאן שליח עוד יותר זריז עם פיצה. פעם בתואר מותר לסטודנט להתכלב, ואם כבר להתכלב אף אחד לא אמר שזה לא צריך להיות טעים. בהיה קצרה במדף המקרר הולידה שליפה של הרכש הניסיוני החדש

Brooklyn East India Pale Ale – בלי להתפלסף, חתיכת בירה ארומטית וטעימה לאללה. פרחוניות כשותית משכרת, פירותיות, טעמים מאלטיים טובעים בים נהדר של כשות מרירה, עם חמצמצות ומשקל קל למרות הריכוז הגבוה. הזכירה בארומתיות את האינדירה המצוינת של מבשלת הדובים. אחת הבירות הכי טובות ששתיתי מזה זמן רב – עם ובלי הקונטקסט הנוכחי.

(יבוא: נורמן פרמיום, 6.9%, 13 ש"ח לבקבוקי 355 מ"ל, ואפילו כשרות יש)

טמפל-ביר

בעבר כתבתי על רשת הטמפל-בר שהיא מסחור מוצלח ומושקע של קונספט הפאב האירי. אמנם מדובר על רשת ועל פאבים ענקיים שמכוונים לקהל הרחב – אבל זה לא אומר שהם מכוונים למכנה המשותף הנמוך. לשמחתי, בדיוק להיפך. לצד הגינס המושלמת שמגישים בטמפל אפשר תמיד למצוא דברים לא שגרתיים ובירות חודשיות שמרכיבים ביחד מגוון אטרקטיבי.

לקראת החורף המתקרב יכנסו בקרוב לרשת חביות של בירות חדשות, וכאן אציג את חלקן. כדאי לשאול את המלצרית לגבי תפריטי טעימות שמציעים במקום, עם מגשים של כוסות בירה קטנות. בלי קשר, ישמחו להציע לכם טעימות מהבירה שמעניינת אתכם. רוב הבירות שטעמנו נמזגו מבקבוק היות והחביות עדיין לא בארץ. אני מחלק ציונים כלליים ולא מחייבים על סקאלה של 5 – בשביל שיהיה איזשהו דירוג בין הבירות השונות, אבל יותר מעניין זה כמובן הסגנון והטעם.

Caffrey's, אירלנד (3.8%) – צבע נחושת יפה, קצף סמיך שמזכיר קילקיני (ואכן משתמשים פה בחנקן), מעט מאלטית, מתקתקה, ובעיקר קלה ודלילה. חסרת ריכוז ומרגישה קצת מימית. מתאים למי שלא אוהב(ת) בירה ובכל זאת מתעקש לשתות בירה. "היי, אשתי תאהב את זה" הייתה התגובה הכי חיובית מסביב לשולחן. 2/5

Delirium Nocturnum, בלגיה (9%) – בירה כהה ומעניינת, נשלטת ע"י טעמי מאלט קלוי, מרירות נעימה, קרמליות וקפה. הוגשה קרה מאוד וככזו התחושה שלה הייתה קלה יחסית ורעננה, האלכוהול הגבוה לא מורגש בטעם. יופי של בירה, מומלץ. 5/5

Delirium Tremens, בלגיה (8.5%) – צבע צהבהב וצלול (התמונה מטעה), לימונית, חמצמצה מאוד ומעט פירותית. שוב, בירה קלה ומרעננת שהאלכוהול בה אינו מורגש. כנפיים מתובלות, מישהו? 4.5/5

Worthington's Creamflow Bitter, אנגליה (3.6%) – שוב קצף קרמי (ושוב חנקן). מימית וחסרת טעם, גורמת לקפרי'ס להראות טוב פתאום. יכול להיות שלא נעשה לה חסד מבחינת סדר הטעימה, אבל זה לא משנה הרבה את התמונה. 1/5

San Miguel Selecta, ספרד (6.2%) – בירה כשותית ומרירה, מרוכזת ובעלת טעם חזק, קליה נעימה. מתנהגת קצת כמו IPA, אבל מציגה אופי (וצבע) כהה יותר. מורכבת ומוצלחת 4.5/5

Wychwood, Hobgoblin, אנגליה (5.2%) – נשארנו בארץ הכשות – בירה קרמית, כשותית ומרירה. שוב טעמים חזקים וסיום ארוך, אבל בחבילה קצת יותר רגועה. 4/5

Dominus Double, בלגיה (6.5%) – אייל בלגי כהה וחזק בכל רמ"ח איבריו. בירה כהה, פירותית, קרמלית ומתוקה. האלכוהול מורגש והתחושה הכללית כבדה, אם כי במסגרת הסביר לז'אנר. לא הטעם שלי, אבל עשויה טוב בסגנון שלה. 4/5

לסיכום, בטמפל משקיעים מאמצים לחדש ולגוון בבירות שהם מגישים – והדברים המיוחדים שהם מביאים בהחלט מצדיקים ביקור ובדיקה.

הכותב נכח בטעימה כאורח של הפאב

אס קטן בשרוול של סגל

זו בהחלט לא הפעם הראשונה שאני ממליץ על היין הזה, ואתמול נפתח הבקבוק האחרון בערימה שקניתי בזמנו.

סגל סינגל קברנה סוביניון 2008 – התווית הזו תמיד הייתה מומלצת, אבל התעלתה על עצמה בבציר 2008, שמספק הרבה פרי טוב, בלי ליפול לבשלות. תחושה טובה בפה, טאנינים נעימים ומשולבים בפרי, ובעיקר טעים וכיף לשתות. הבצירים הקודמים היו אחלה, ב-2008 נדמה שהפרי עלה מדרגה (כמו עוד כמה יינות מהבציר הזה) והוא נקי, עשיר ונגמר מהר מהכוס ומהבקבוק.

המחיר רק מעלה את מפלס ההנאה ממנו, ואפשר לקבל עליו עודף מ-50. ככזה הוא מתברג ללא היסוס לקטגורית היינות לאמצע השבוע.

קליטת ענבים ביקב אמפורה

לא ממש אמרו לי לֵמה אני מוזמן, אבל זה נשמע כיף. הרבה עבר על יקב אמפורה בשנתיים האחרונות, ואני אשמור את הביקורת החיובית והשלילית לפוסט עתידי שיעסוק ביין עצמו. בנתיים אני רוצה להראות בתמונות איך נראית קליטת ענבים ביקב. הפורמט הוא שחברים של היקב, שזה שם כללי לחברים של העובדים ולחוג של לקוחות קרובים נפגשים לתת יד בבציר. עיקר העבודה שכוח לא מיומן שכמותנו מסוגל לבצע זה מיון אשכולות וגרגרים. האווירה היא משפחתית וחמה, עם אוכל ויין בכיף.

בפוסט הזה אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהציג מסע מצולם מקבלת האשכול ועד שליחתו לתסיסה. אני מקמץ בגודל התמונות אבל אפשר ללחוץ ולהגדיל. שנתחיל?

ענבי קברנה סוביניון מועמסים על מסוע המיון הראשון. עוד כמה שנים הם ירכיבו את סדרת הפרמיום מהר"ל

אמפורה הוא אחד היקבים הבודדים בארץ שמבצע מיון כפול – אשכולות וגרגרים. כאן המיון מתרכז בהסרת עלים ושזרות ופחות נותן דגש על דרגת הבשלות של הענבים

אחרי מיון האשכולות הם מטפסים אל הדיסטמר

צילום בלעדי ממעמקי דיסטמר בפעולה. התוף עם החורים מסתובב לכיוון אחד והפרופלור באמצע לכיוון השני. על הדרך מופרדים הגרגרים מהשזרות

כמו אצל פולנים טובים – שום דבר לא מתבזבז: השזרות הופכות למזון לפרות. חפשו טאנינים ירוקים בסטייק הבא שלכם

מהדיסטמר הגרגרים עוברים מיון נוסף, ומשם מטפסים אל הקראשר שמוחץ אותם בעדינות

התירוש והענבים צונחים מהקראשר אל מיכל

בהרבה יקבים יש בשלב הזה משאבה שמרימה את התירוש והקליפות למיכלי תסיסה מנירוסטה. כאן ממלאים מיכל ואז מרימים אותו במעלית מיוחדת אל ראש מיכל התסיסה – כל זה על מנת להימנע מהטראומה של הקליפות והחרצנים במשאבה, מה שעלול להוציא טעמים מרירים לא רצויים. בנוסף, ביקב מתנסים גם בתסיסה בחביות חדשות באחוז קטן מהיין. כאן עשינו הפסקה והייננים התחילו להתרוצץ ולסדר תצורה חדשה לפס המיון.

כתבתי מתנסים? אז ביקבים טוענים ש-10% מהיין שלהם זה אקספרימנטליזם, ויכול להיות שזה נכון מבחינת הכמות, אבל להערכתי מבחינת הקשב מדובר באחוזים גבוהים יותר. בשביל מה תצורה חדשה? ניסיון ראשון ביקב ל- Blanc de noir, או יין לבן (לא מבעבע) מענבי קברנה סוביניון. על מנת לצמצם את המגע של התירוש עם הקליפות, מחברים את הקראשר ישר לפתח הדיסטמר. התירוש שמטפטף (מיכל לבן לקראת סוף הסרטון) ירכיב את היין הלבן. הגרגרים שיוצאים מהקראשר עוברים מיון חפוז ונשאבים למיכל תסיסה. שם הם ישמשו ליצירת יין אדום שיתווסף בכמויות קטנות ליינות אחרים.

בהשראת אלדד לוי שתיעד בוידאו מיון כפול ביקב צרעה – הנה סרטון משלי:

מסלול ההליכה בסרטון – מלמעלה למטה

 

ארקדי פפיקיאן לצד שולחן המיון

דברים על היקב והיינות יגיעו בעתיד בפוסט נפרד

הכותב ביקר, מיין ענבים ושתה כאורח של היקב

אוכל, שתיה, טאפאס; חלק ב

בהמשך לחלק א', הסתובבנו ו'טיפסנו' ברחבי מדריד, אבל הכי נהנינו לחזור לרובע La Latina, ובפרט לרחוב Cava Baja – כשרואים אותו במפה צפיפות הטאפאסיוֹת שם בכלל בלתי נתפסת. יש הכל מהכל, החל ממקומות מסורתיים ומלאי אווירה וחום וכלה במקומות מודרניים, אופנתיים, מעוצבים ומעונבים, ודרך כל הסקאלה שביניהם. היין זול יחסית, כוס ממוצעת תעלה 2-2.5 יורו לרוב, וההיצע מתרכז בריברה דל דוארו ובריוחה, עם נציגויות של נווארה ועוד. כל הדוגמאות להלן הן תחנות על אותו רחוב.

El Tomás משלב חום ועץ עם מודרניות. היין מוגש בכוסות רידל (!) קטנות, והתפריט כולל כ-15 אופציות בכוסות.

Taberna de Goyo, פשטות וענייניות. חלל מרווח, כיסאות גבוהים והרבה יין. שירות מעולה ולקינוח שרי פדרו חימנז בן 12 – נהניתי מכל ביס

ה- Jamón-master של המקום מביט בגאווה על עמדתו המצוחצחת

אבל שמרתי את הטוב לסוף – La Perejila (הפטרוזיליה) מעוצב אקלקטית בסגנון אולדיז ועם המון פאנק. המקום הכי חם ולבבי שראינו בטיול, והמון המון אופי. חובה. רוזה מאזור לא מוכר, מענבי פטיט ורדו הפתיע לחיוב וסיפק את הפאנק והזיקוקים של הזן באף אבל עם פה מאוזן, נעים וטוב. חבל שאני לא זוכר את השם.

 זה מה שמגיע עם הדרינק במקום בוטנים

לא בכל מקום כוסות היין הן של רידל… בהרבה מקומות פשוט שותים את היין במקום לחשוב ולדבר עליו

 ולסיום – משהו שלא הצלחנו להתרגל אליו. את הזבל זורקים על הרצפה, אפילו כשיש פח ליד. כשמשאירים את המפית המלוכלכת בצלחת המלצר עלול להעלב…