דברים ששותים, בלונדון

אני לא מתיימר לנתח בצורה מעמיקה תרבות שתיה או מגמות, אלא רק לתאר דברים שראיתי בשיטוט בכעשרה פאבים לונדוניים בשבוע האחרון, כמחציתם במרכז העיר והשאר בפרבר דרומי שקט. ישבנו בעיקר בפאבים שכונתיים ולא במקומות מודרניים ומצוחצחים. את הפאב השכונתי תזהו בקלות עוד מבחוץ. מלבד העיצוב מלא העץ, המיקום הנפוץ בפינות רחוב, מדפים על הקיר החיצוני להחזקת כוסות הבירה, תמצאו לרוב שם המורכב משני שמות, כגון השועל והענבים, הכלב והשועל, The Frog & the forget-me-not וכו'. גם שמות שכוללים נושא אחד נפוצים. חלק מאגדה? סיפור מקומי מיוחד? כנראה שלגרות את הדמיון זה חלק מהרעיון.

 

ומה קורה בפנים? ההיצע והביקוש הם בעיקר בירה ויין. היין תפס מקום משמעותי לעומת הביקור הקודם שלי, לפני ארבע שנים. היינות ששולטים הם אוסטרליה וניו זילנד, עם פזילה גם לארה"ב, לרוב יינות צעירים, נגישים ופירותיים בתחום המחירים הנמוך של 8-15 פאונד לבקבוק, עם היצע מסוים גם בכוסות. לא מעט מותגים פופולריים שרואים גם בארץ, כמו למשל Wolfblass.

הפאבים שראיתי החזיקו לפחות 10 ברזי בירה שונים, כשליש מהם איילים, וברוב המקומות מספר הברזים היה גדול מ-15. בתחום הכהילים בניגוד לארץ יש בדרך כלל מותג אחד מכל סוג, לעתים נמצא רוב ההיצע האלכוהולי של הפאב בשורת בקבוקים הפוכים עם ברזי מדידה. ההפתעה המשמעותית הייתה עבורי בתחום הויסקי: ג'ק דניאלס די פופולרי והופיע ברוב המקומות, ומלבדו ראיתי לרוב בלנד אחד מאירלנד ומסקוטלנד, ו-2-3 מאלטים בלבד. הנפוץ במאלטים היה גלנפידיך, ובחלק מהמקומות ראיתי טאליסקר, גלנמורנג'י, ארדבג ולא הרבה מעבר.

חנויות יין אפשר למצוא בכל פינת רחוב שניה, ובהן דווקא אפשר למצוא מגוון יותר מכובד של ויסקי. מקום נוח נוסף לקנות בו אלכוהול הוא הסופרמרקט: על המדפים אפשר למצוא היצע יפה של כהילים, ויסקי, שמפניות (כולל הבתים הגדולים), יינות עולם חדש וגם עולם ישן (אם כי לרוב בטווח מחירים נמוך יותר). המחירים ברובם לא אטרקטיביים למי שעובר בדיוטי פרי בדרך, אם כי ביינות בטווח המחירים הנמוך אפשר לקבל עודף מחמישים שקל על דברים פשוטים ונחמדים. מה שמעניין היה למצוא, על מדפי רשת Sainsbury – אימפריית הסופרמרקטים, זה משקאות שמייצרים עבור המותג של הרשת – בדומה למוצרי "שופרסל" שאפשר למצוא על המדפים. הרעיון הוא שחברות מייצרות עבור הרשת את המוצר הרגיל שלהן והסופרמרקט מוכר אותו תחת המותג שלו, לרוב במחיר נמוך מהמתחרים. אז אפשר למצוא "בורגון סיינסבורי", "ברבן סיינסבורי", שמפניה, ויסקי אירי, ג'ין, וכמעט כל מה שתעלו על דעתם. לא הייתי הרפתקן מספיק בשביל לרכוש דוגמה ולבדוק את האיכות.

רק לסיום המלצה על ה-Vintage House חנות שנתקלתי בה רק במקרה. במבט ראשון היא נראיתה כמו (עוד) חנות יין והמשכתי ללכת, אבל אז נכנסתי והסתנוורתי. אזהרה! להשאיר את כרטיס האשראי הכי רחוק ממכם שאתם יכולים.

מלבד כל סוגי הויסקי שטעמתי, כל סוגי הויסקי שאי פעם שמעתי עליהם או רק ראיתי את השם שלהם באינטרנט – יש עוד עשרות רבות של מבקבקים ומזקקות שלא שמעתי עליהן מעולם. התצוגה לא מושקעת, פשוט מדפים על מדפים של ויסקי מסודרים לפי מזקקות. וינטאג'ים של מקאלן בשורה ארוכה משנות העשרים ועד שנות התשעים של המאה שעברה. במקום שאתחיל לבלבל את המוח על בקבוקים ב-20,000 ש"ח, אני ממליץ פשוט לעיין באתר – כמו החנות, התוכן שלו הרבה יותר מרשים מהמראה והעיצוב. מי שנמצא בעיר – ממליץ בחום למצוא זמן ולקפוץ לביקור. היה קשה לצלם כמו שצריך במקום, זה מה שבכל זאת יצא. חלק (פחות מחצי) מהויסקי:

 בשורה כאן אפשר לראות וינטאג'ים של מקאלן. השורה ממשיכה שמאלה עד שנת 1926…

 

לפני שאסיים סופית רשמים מלונדון, שתי תוספות קטנות שלא מצאו פוסט משלהן של דברים ששתיתי ולא ממש קשורים ללונדון. הראשון הוא הברבן Maker's Mark שהזמנתי בפאב ומצאתי לא מוצלח: המון עץ שנכנס בצורה מרירה מידי ושום דבר אחר שם לא מצליח להתנגד לו ולתת איזה איזון. פעם ראשונה שאני מזמין ויסקי ומשאיר את הכוס כמעט כמו שקיבלתי אותה. השני גם הוא מארה"ב אבל בניגוד לראשון מוצלח למדי – פינו גריג'ו של יקב הרצוג הקליפורני הכשר – פצצת פרי עם תאנים, פריחה ופרי טרופי, מתקתק משהו בפה (חצי יבש אולי?), טעים ונגיש. הופתעתי מאוד לקרוא על התווית שהוא מבושל, וכנראה שעושים את זה בשיטה מיוחדת שמצליחה בכל זאת לשמר את הארומות המצויינות.

שיהיה שבוע מצוין!