מסע מוכר

ארוחת שישי פשוטה וטעימה, עם יין… פשוט טעים.

ויתקין מסע ישראלי אדום 2006 ממשיך את מסורת הזנים הלא שגרתיים שיצרו שם במושב הפסטורלי. מלבד הקריניאן, יש בבלנד גם סירה ומעט קברנה פרנק. אני לא יכול להתפלפל על כך שזיהיתי אופי של אחד הזנים בבלנד, אבל אני יכול לסכם בפשטות: יין טעים.

מורכבות? לא יודע - כנראה שלא, אבל אחלה ריחות עם הרבה פרי, ועל הלשון הוא לרגע חלקלק ולרגע עוקץ בעדינות, מפזר מעט תיבול מעניין. יופי של יין לאוכל, במיוחד עוף, הודו ודגים מעט מתובלים לדעתי.

סדרת המסע הישראלי (אדום, לבן, ורוד) מראה שיקב קטן יכול לעשות יינות מקוריים, נגישים למתחילים אבל גם מעניינים למי שיותר מנוסה - וכל זה במחירים דו ספרתיים הגיוניים. כ-65 ש”ח לאדום (פחות אם קונים ביקב). מסוג הבקבוקים שכדאי להחזיק אחד בבית.

חיוך עם לשון סגולה

ערב שישי מגיע, השעה מתקרבת ואין לי שמץ של רעיון מה להכין. סיבוב קצר במטבח תרם השראה, וקפיצה לסופר תרמה את המצרכים. לצד ניוקי ברוטב עגבניות חמצמץ, טורטיות חמות עם רצועות חזה עוף מוקפצות בצ’ילי מתוק וגואקמולי.

צ’ילג ג’ובאנה מרלו 2005

בלי לפרק את זה למרכיבים, פשוט כיף להריח את היין. לא יודע למה, אבל הוא הרגיש לי מאוד שונה ומיוחד, בצורה טובה. בפה התחושה חלקה ונעימה, חמצמצות רעננה והפרי הנעים מהאף. סיום יבש וחמצמץ.

החוויה סובבת סביב הפרי, אבל מציעה איזון בחמיצות ערה. מעט יותר פרי גם בסיום היה הופך את היין מטוב מאוד למצוין, אבל גם כך הוא עושה מעל למצופה: טעים, מיוחד ובמחיר של 70 ש”ח - קניה טובה לדעתי.

ארוחת שישי

מזמן לא בישלתי ארוחת שישי, והפעם מה שהתחשק לי לבשל התאים לבקבוק שכבר חודשיים מתחשק לי לפתוח. אחרי מנה ראשונה של מרק בצל המשכנו לשעועית ירוקה דקה מוקפצת עם שום ופלפל חריף בסויה ותפוזינה סחוטה, שליוותה ספגטי-meatballs - מנה שאני מכין בפעם הראשונה ובהחלט לא האחרונה…

סגל רכסים, מרלו דובב 2003

לא היו סימנים לגיל בצבע הסגלגל-כהה, והאף היה מעודן ורחוק ממוחצן, עם פרי עדין לצידו שפע קליה וקפה, ומשהו שהזכיר לי פלפל אנגלי. גוף בינוני עם מרקם חלק, טאנין עדין ומתקתק ופרי במידה טובה - הסיום חושף תיבול נעים. זה היה חצי שעה אחרי הפתיחה. לצערי, שעתיים אחרי הפתיחה לא נשאר הרבה מזה והיין השתטח למדי.

קשה לי לגבש שורה תחתונה הפעם. מצד אחד - נהניתי מהיין, ומצד שני לא נפלתי, ובשמונים שקל כנראה שאני מצפה ליותר. אם הבקבוק מיצג את השאר - כדאי לפתוח אותם בהקדם ללא חדרור ולהנות מהם. אם הוא היה מחזיק מעמד שעתיים פתוח, הייתי שמח למקם אותו מבחינת האיכות באזור המרלו של ירדן והרזרב של רקנאטי (04). כנראה שבמחיר הזה שני האחרים היו מצליחים יותר. אז לסיכום - אתן הזדמנות לבציר הבא, אבל כנראה שהקניה הבאה מהקטיגוריה תהיה אחד משני המרלו האחרים המוזכרים כאן.

לקינוח, עוגת תפוזים נהדרת - עדין חמה מהתנור, שהביאו האורחים, ושוקולד מריר טוב. פרנג’ליקו על קרח למי שרצה - הבקבוק הזה שקיבלתי במתנה הפתיע אותי לטובה: את פירות היער שהתווית מזכירה לא ממש הצלחתי להרגיש, אבל הריח והטעם העשירים של האגוזים די נחמדים, ולמרות שמדובר בליקר מתוק - בהחלט לא פצצת הסוכר של ליקרים פופולריים אחרים. קוביית קרח או שתיים הופכות אותו לדי טעים - נקי או עם קצת חלב. מי שהעדיף ויסקי (רק אני), קיבל מנה של טאליסקר בן 18 - שעדיין מחכה שאכתוב עליו פוסט, אבל את השורה התחתונה אני יכול כבר לגלות: אם יש דג’סטיף יותר טוב ממנו לארוחת בשרים - עדיין לא טעמתי אותו.

שישי חורפי

הפוסט לא קיבל את שמו בגלל סערות שדפקו על החלונות, או על טמפרטורות מקפיאות. החורפיות בשישי הזה הגיעה מתפריט האוכל והיין. חודשי חום ארוכים אני מחכה לפתוח איזה בקבוק אדום לצד תבשיל קדירה, וסוף סוף התאפשר.

האורחים הביאו איתם מגש שפרדס פאי, ואצלנו לאחר פתיחה של מיני סנדוויצ’ים בשריים עברנו לקדירה של כתף בקר וירקות שורש שהתבשלה כשעתיים והוגשה על מצע אורז פשוט. כשהתחלתי לבשל פתחתי את היין שינשום ומזגתי לי מעט. טעימה קצרה הספיקה על מנת שאשקה את נתחי הבשר האדמדם בחצי כוס, שיכנס לסיר במצב רוח מרומם.

רקנאטי קברנה סוביניון 2006

 צבע שחור ואטום, סגול יפה בשוליים, הפרי הנעים באף מזכיר בעיקר שזיף, ולצידו , פלפל שחור ועץ נדיב, ממנו עולה קשת תבלינים מיוחדת - סימן ההיכר של היינן. גוף בינוני מלא, יובש טוב עם טאנין כמעט מתוק, לצידו פרי ותיבול ער, סיום נעים באותה מגמה.

לא איזה רזרב נוצץ, ירדן עטור שבחים או בוטיק אופנתי - אבל יין עשיר ומהנה, שאחרי עליית מחירים נושק מלמטה לחמישים ש”ח (לפני הנחות) ועדיין נותן תמורה יפה למחיר. למעשה, עכשיו שאני חושב על זה, יש אפילו איזה נקודה או שתיים בהן הוא מזכיר את הספשל רזרב 2003. יופי של יין להתאים למנות בקר ותבשילים עשירים. שורה תחתונה: לקנות עוד.

         

לקינוח, לצד שוקולד מריר -

Sandeman Medium Dry Sherry

צבע חום בהיר, בין יין לבן מחומצן לויסקי, באף משמשים מיובשים, אפרסק ועוד פרי. מעט סמיך בפה, הפרי המתוק נוכח אבל מרוסן היטב ע”י חמיצות ערה ומרעננת, אלכוהולי לרגע (15%). טעים וממלא את הפה.

קינוח נחמד ומעניין, שמצליח לא להיות מתוק מידי. ההתאמה לשוקולד לא הייתה מוצלחת במיוחד, ועדיף לדעתי להגיש עם פירות טריים.

אוכל טוב ויין טוב

ארוחת שישי במתכונת דו-זוגית מוכרת וטובה, רק שהפעם התארחנו ולא אירחנו. במרכז התפריט סלמון אפוי, שהפך את הבחירה בזן הענבים לקלה - סוביניון בלאן, אבל משם ההתלבטויות היו קשות. רקנאטי הוא אולי החביב עלי מכולם, ורמת ערד היה מוצלח ויחמיא לדגים. הרי גליל וגמלא עשויים טוב אבל קצת לכיוון חמצמץ שלא בטוח שימצא חן בעיני המארחים. זה של וילהלמה עלה בדעתי אם כי אני לא יודע איפה להשיג אותו באיזור הצפון, וגם שני הלבנים של פלטר נכנסו לאותה קטיגוריה. מלא התלבטויות בין בחירות טובות נחת עלי יצר הרפתקני ובחרתי ביין שעדיין לא טעמתי.

בנימינה ספיישל רזרב סוביניון בלאן 2005

צבע צהבהב פותח באף קצת ביישן, עם מלון שמתבלט מעל שאר הפרי הטרופי ושמץ קל של עשב, מבעבע קלות בפה, גוף קל-בינוני ששוכח מהביישנות הראשונית ומתרוצץ לכל רוחב הקשת שבין מתיקות פרי לבן בשל לבין חמיצות ערה ומרעננת, עם רמז קל למינרליות, וכל פינה חדשה בלשון מגלה יין קצת שונה, כל הדרך ללגימה הבאה, המתבקשת.

כיפי, טעים, מרענן, ומאוזן. אולי פחות עדין ואלגנטי מהרקנאטי, אבל לא פחות מהנה. ממשיך את האיכות שמציג הגוורץ מהסדרה ומתעלה עליו. לשתות לבד, או לצד מגוון מנות כמו דגים, סושי, גם סלטים וגבינות ואפילו פסטות ברטבים עדינים. המחיר, 40 ש”ח, רק ממתיק את ההנאה ומוסיף עוד יקב שעושה סוביניון לבן שגם יודע להנות וגם משאיר עודף מחמישים. להזדרז לפני שנגמר הקיץ.

 

מלבד פשטידת הברוקולי המצויינת ושאר המנות הטובות, נתח הסלמון העסיסי, שבושל באיטיות ובסבלנות ברוטב חרדל ודבש היה כ”כ עסיסי שבלוטות הרוק מתחילות לעבוד רק מלכתוב עליו. ביחד עם היין זו פשוט מוזיקה בפה.

לקינוח טעמתי אייריש מיסט שאיכשהו התחמק ממני עד עכשיו. בקצרה - אלכוהולי, מתוק וסמיך ואיזה עשב שמזכיר לי סירופ שיעול (אני צריך לברר יום אחד מה העשב הזה). לא משהו שאני רוצה לחזור עליו.

ארוחת שישי

ארוחת שישי שקטה וחביבה עם עוד זוג חברים. הבישול שלי היה חסר מוטיב מרכזי וכלל דברים פשוטים שקשה לפספס איתם. לא נרשמו תלונות סביב השולחן על האוכל או על היין.

הבקבוק האחרון מהשלל שקיבלתי מספרד ליווה את המנה העיקרית - בולונז, שהותאמה אליו בהצלחה, אם תשאלו אותי

Cune Crianza 2004

שחור ואטום הופך לארגמן על השוליים. פתחתי שעתיים לפני, ליין היה ריח סתמי של פירות יער ובפה חמיצות כ”כ גבוהה שחשבתי שהקיץ הישראלי הכריע אותו. כמעט ויתרתי עליו לטובת בקבוק חלופי, אבל נתתי לו להמתין, כשאני מוזג חצי כוס על מנת להוריד את מפלס הבקבוק מתחת לכתפיים - להגביר את שטח הפנים של החמצון. אחרי שעתיים הוא שינה צורה לחלוטין:

פרי יער שוצף ומתפרץ כגון פטל וקסיס, טבולים בווניל, עם עץ קלוי ופלפל שחור. גוף בינוני מלא, כשהפרי עושה מאמץ עילאי לתמוך בטאנינים הלעיס. תיבול קל מצטרף באחורי הלשון, וממשיך לסיום בינוני ויבש.

נחמד מאוד, ובניגוד לחלון השתיה שנתן לו רוגוב עוד מלא כוח וטאנין, לדעתי שנתיים ישפרו אותו למרות שבהתאמה נכונה לאוכל הוא מהנה גם היום. יין צעיר ונמרץ, שמיטיב להתבטא לצד בשרים שיתנו לו קונטרה. אני חושב שנהניתי ממנו יותר מאשר הריוחה רזרבה 99′ שקיבלתי ביחד איתו, למרות שהוא בטח עלה שליש ממנו.

לקינוח, בציר מאוחד 05 של ויתקין שהיה טוב מאוד, אם כי מעט פחות הרשים אותי מאשר בטעימה הקודמת שלו ביקב.

ארוחת שישי

זוג חברים הצטרף אלינו לארוחת שישי לא מחייבת. למנה ראשונה הוגשו קובה (קנויים) בטחינה (תוצרת בית), וסלט טעים שהכינו/הביאו האורחים, שחציו ירקות חיים וחציו מוקפצים. המנה העיקרית כללה מצע אורז אדום מתובל, ועליו תבשיל בקר איפשהו באמצע הדרך בין הבולונז לבין הצ’ילי שאני מכין. המזגן עבד היטב כדי להכין את האווירה ליין אדום, שאני חרד לגורלו במזג האוויר החם מאז שקיבלתי אותו לפני כחודש במתנה:

Lagunilla, Viña Artal, Rioja Reserva 1999

אדום עז ללא סימני גיל בשוליים, לצד פרי אדום הווניל שולט באף ואולי מעט תבלין. מיד לאחר הפתיחה ושעה לאחר מכן החמיצות שלטה ביד רמה בחיך, אבל אחרי חדרור של כשעה וחצי בבקבוק וצינון קל שלו נפתח גם פרי, שפע טאנין מעודן ומתובל, וחמיצות דומיננטית שממשיכה לסיום בינוני ויבש.

שנתיים בחביות, 80% טמפריניו והשאר גרנאש - היין ללא ספק עשוי היטב, ולמרות שהוא אחרי חמש שנים על מדף סופרמרקט בספרד, הלם טיסה, וחודש שיא הקיץ הישראלי בארון שלי - מרגיש כאילו יש לו עוד שנים לפניו. עם זאת, לא כ”כ התחברתי לחמיצות שלו, הגבוהה יחסית לאדומים ישראליים שאני רגיל לשתות. אם להקביל את זה לטעימת מרקס דה רסקל - היין דווקא הזכיר לי יותר את הרסקל 1860 מאשר את הרזרבה. אולי פתחתי אותו מוקדם מידי ועוד כמה שנים היו עושות לו טוב.

עוד לבן מוצלח

למעט בחינות, נחתם השבוע בשעה טובה הסמסטר. ממש טובה. בלי חגיגות מסודרות או משהו בסגנון, עוד ארוחה שקטה של שישי בערב. על השולחן תפ”א אפויים בשמן זית, ירקות קלויים בתנור, ורצועות עוף מוקפצות שהשריתי במרינדה שאלתרתי במקום מתפוז סחוט, דבש, סויה, יין לבן, גרגרי חרדל טחונים, שום קצוץ ותבלינים. חצי שעה לפני הארוחה ועד הביסים האחרונים התלווינו באחלה יין

רקנאטי סוביניון בלאן 2006

הפעם אתחיל מהסוף - פשוט יין כיפי ונעים. יש בו הכל, ובמידה: פרי נעים, עשבוניות, גוף קל, וחמיצות בדיוק במידה טובה לתת איזון ורעננות אבל בלי להשתלט. הכל מאוזן, מרוסן, ועשוי היטב. היין לא מתפוצץ ומוצחן, אלא אומר את דברו באלגנטיות מאוזנת, ולאורך הבקבוק אפשר לשים לב לריחות וטעמים חדשים.

יותר מוצלח מהפעם הקודמת שטעמתי אותו בטעימה מוקדמת בביקור ביקב. יתמודד יפה עם הרבה סוגי אוכל שתעמידו מולו, כמו למשל פסטה ברוטב שמנת, דגים, עוף וגבינות עדינות. היין עולה בסביבות 45 ש”ח, ונותן תמורה למחיר. זה מה שערן חשב.

שישי ספרדי

בארוחת שישי משפחתית מיהרתי להביא ולפתוח בקבוק שהביאו ההורים מספרד לפני שהחום הישראלי יחסל אותו. גם בלי התאמה מיוחדת לאוכל או כוסות מתאימות, אווירת שישי משפחתית בהרכב מלא, רוגע, ויין טוב - מה צריך עוד?

Pata Negra Gran Reserva 1999, Valdepenas

כהה במרכז, אטום למחצה ורובי יפה בקצוות. פרי אדום ומתובל, חבית, גוף בינוני מלא, המון טאנינים, לא חדים מידי אבל שולטים ביד רמה, לצידם פרי נעים ומאזן ותיבול מורגש. התיבול ממשיך גם לסיום הארוך, הופך אותו למפולפל, לצד יובש נעים.

תובנה: בניגוד למה שחשבתי בהחלט צריך לחדרר את היין, אפילו שהוא  בן שמונה. שעתיים אחרי, ומצונן לכ-18 מע’ הוא הרבה יותר מוצלח והפרי תומך יותר טוב בטאנין הלעיס. אחלה של דבר להגיש לצד סטייק עבה (קרדיט לתמונה)

יין קיצי

אין על לימודים ביום שישי. אפילו עוד יותר טוב זה כשהשיעור נמשך עד שתיים בצהריים. שוב, התחלות כאלה של סוף שבוע דורשות איזון, כמו למשל כזה שאפשר למצוא בדרך היין. אם השיעור היה מסתיים בשעה המתוכננת אולי עוד הייתי מספיק לטעום מקלו דה גת, אבל ניחא. הצטיידתי בברוט של קריסטלינו לעצמי, ובעוד לבן לארוחה המשפחתית.

תבור אדמה, סוביניון בלאן גיר 2006

בהיר מאוד בכוס, האף נקי ומדויק, פרי טרופי נעים ורמז מינרלי ברקע. גוף קל, בעבוע ניכר שנרגע אחרי כמה דקות בכוס, חמיצות ערה עם פרי מתקתק מאזנים את החבילה, לסיום מעט קצר.

קיצי, מרענן ועשוי טוב. נגיש מאוד וקל לשתיה. בכל זאת, למרות שמדובר באחד הסוביניון בלאנים הישראליים האהובים עלי אני נאלץ לומר ש-59 ש”ח זה לא מחיר זול. עוד שתי נקודות לזכותו - ביקב לא מתביישים להשתמש בפקק הברגה, כל הכבוד, ואחוז אלכוהול נמוך יחסית (11.5%) - עיין ערך נגישות ורעננות.

שתי קטנות לסיום: כתבה מעניינת של ג’וב הרגיל על טרנדים אלכוהוליים, וחתיכת בר ביתי מרשים של איש יקר בתפוז.

ורוד, קר ועקבי

במקום למחזר קלישאות על הקיץ הורוד, פשוט אספר על יין ארוחת השישי - הרי גליל רוזה, הפעם במודל 2006. במקום לספר על ריחות של פרחים ופירות, על רעננות, על צבע מדהים - אסכם בשלוש מילים: יין שכיף לשתות. מבחינתי אפשר פחות או יותר להוסיף גם עקביות באיכות היינות שמוציא היקב, כשהדמיון לבציר הקודם היה רב מאוד, אולי מעט יותר פרי נכנס לבקבוקים החדשים, אבל אותו סגנון עם חמיצות גבוהה. למי שאוהב פחות חמוץ ויותר מתקתק ממליץ לעבור לרוזה של דלתון או של ויתקין. את אחוז האלכוהול הגבוה (14.5%) לא כ”כ הרגשתי במהלך השתיה, אבל כשקמים מהספה אחרי כמה כוסיות… מרגישים. מי שלא נרתע מקצת חמיצות, שיכין קערת פסטה ברוטב שמנת, או למעשה כל ארוחה כמעט חוץ מבשרים כבדים, ותמורת 35 ש”ח - הנאה מובטחת. להגיש קר מאוד. אני מרגיש גם צורך להוסיף בהקשר זה, שמחיר היין הוא שליש ממחיר הרוזה של שאטו גולן.

ערב שישי, מקצרין לריוחה

יום שישי ארוך ועמוס שנפתח בעבודה והמשיך בניקיון של הבית - סה”כ תשע שעות על הרגליים. בכל זאת הזמנו זוג חברים, ותוך שעתיים הייתה על השולחן ארוחת שישי.

כאפרטיף ועם הארוחה הוגש בקבוק שסקרן אותי כבר מזמן - רמה”ג ירדן סוביניון בלאן 2005, מעט ליים, אשכולית ואולי פירות קיץ מסתובבים סביב עץ קלוי שמנדב גם קפה, חמיצות די גבוהה שממשיכה גם לסיום, מידי פעם מעט פרי ונגיעה מינרלית. פעם ראשונה שטעמתי סוביניון לבן מיושן בעץ, ואני לא מרגיש שהפסדתי משהו עד עכשיו. אני אוהב סוביניון לבן פירותי ומרענן, עם גרסאות לכיוון החמצמץ יותר אני גם ביחסים טובים, כשהארוחה מתאימה - אבל עץ לא מתיישב לי רעיונית עם הזן. אלמלא החברים היו מביאים בקבוק הייתי פותח את השרדונה unwooded של פלטר שמחכה אצלי במקרר. ערן חושב אחרת.

בנתיים המנות התגלגלו לשולחן, התחילו מפלפלים בצלים וגזרים פריכים קלויים בשמן זית, בטטות ותפ”א אפויים בשום ורוזמרין. בצלחות על מצע אורז ותירס הגשתי רצועות עוף מוקפצות בשום ויין לבן. לקראת אמצע הארוחה ואחרי שטיפה זריזה של הכוסות עברנו לבקבוק הריוחה שהביאו האורחים מטיול בספרד - אמנם לא התאמה לפי הספר לאוכל, אבל…

Berberana,  D’avalos Etiqueta Negra, Crianza 2004

הנוזל השחור עם השוליים האדומים מפיץ ריחות משגעים, פרי יער עשיר, פלפל שחור, המון עץ (’מזכיר מנסרה’ נאמר מסביב לשולחן), וניל ואספרסו. בפה גוף בינוני, עם המון טאנינים צעירים ובועטים לצד עוד פרי, ממשיכים לסיומת טאנית בינונית-קצרה

ריוחה צעיר וחביב, ולמרות שנהניתי הוא יהיה טוב בהרבה ומאוזן עוד שנתיים לפחות. מרשים הרבה יותר באף, ובפה צריך עוד זמן להפוך את הטאנין לגוף ונפח, כך שהפרי יקבל ביטוי לצידו. היין המשיך עד סיום הארוחה והשתלב נחמד גם לצד הדובדבנים של הקינוח.

לקינוח של הקינוח הוגשו בכוסות היי-בול עם קרח מנת סמירנוף מהמקפיא עם אייס טי מנגו-אננס וגבעול טרי של נענע - מתוק, קל ומעניין. בעניין זה יעלה בהזדמנות פוסט ערבובים לקיץ. שבוע טוב בנתיים!