פלטר, בציר חדש

וואלה, כבר שנה הספיקה לטוס מאז הפעם האחרונה בחצר הפלטרים במושב השקט צופית. “אתה רק נכנס למושב ופתאום הכל נכנס להילוך הנכון”, אמרתי לסם שחייך בעודו ממלא כוסות בנוזל זהוב משובח.

מימין לשמאל: ניר, סם וטל פלטר

הגוורץ 2007 (חצי יבש) מתחיל פשוט משגע באף, פרי בשל עם תפוח ירוק מעל הכל, אופי גוורצי עם קצת עשבוניות, גוף בינוני-מלא, מתיקות ופרי, קצת קצר בסוף. לא רע לבציר ראשון, אם כי לטעמי חסר קצת ריכוז שימשיך את הפרי העשיר שמתחיל באף (80 ש”ח).

הסוביניון בלאן 2007 שכבר שיבחתי לא אכזב, והבקבוק שקניתי נעלם תוך דקות היום בארוחת צהריים. נכון לעכשיו זה הסוביניון בלאן הטוב ביותר שטעמתי מ-2007 (60 ש”ח).

בדומה לשנה שעברה, סדרת ה-T Selection המהוללת הייתה רחוקה לדעתי מלהיות מוכנה לשתיה, למרות שהשנה היא נמזגה מדיקנטרים (רידל). הקברנה T-Selection 2006 התחיל מפרי עשיר ולא בשל מידי שלווה בעץ קלוי נדיב, מוצק בפה ובועט עם טאנין מכל הכיוונים, כאשר מאחורי הצעקות האלה מתחבא פרי עשיר ומרוכז, גם בסיום שנמשך דקות ארוכות. מזכיר לי בעוצמה ובטאניות את אלרום 03 שטעמתי בצעירותו. לדעתי אין מה להתקרב אליו בשנתיים הקרובות, אם לא יותר.

השיראז 2006 T-Selection משחרר משהו שבין שוקולד לקפה לצד הפרי, עם מנטה ופלפל שחור, הפה נפתח בחומציות ערה, הטאנין מרוסן יותר מאשר היין הקודם והפרי מתחבא (לפחות כרגע). יובש טוב בסיום הבינוני.

פטי ורדו 2006 T-Selection פרי אדום, חומציות גבוהה, המרקם נעים, גוף בינוני-מלא, פירותי במידה (דובדבן חמוץ אולי?) עם סיום ארוך וחמצמץ. אפשר למצוא נקודות דמיון עם הפטי ורדו של סוסון ים, בפרט החמיצות הבולטת.

תודה שוב למשפחה החמה והמקסימה על האירוח החם, על החברה ועל היין הטוב. לאור כמות הבקבוקים שעפה שם הם כנראה לא צריכים שאגיד את זה - אבל בכל זאת אאחל להם הצלחה, ובפרט עם הזנים החדשים.

אדום ולבן

שש שעות שינה, עשר שעות עבודה, שעה וחצי אימון. רעב עצבני והעובדה שבבית המקרר ריק הסיטה אותי ממסלולי הביתה דרך הסופר, שם צדה את עיני קופסאת קילו ומשהו בקר טחון טרי אדמדם ומפתה. בקערה הצטרפו אליו:

בצל גדול

חצי צרור פטרוזיליה

עשרה שיני שום

ביצה, מלח, פלפל, כף קמח

הכל קצוץ היטב לגודל גרגר של מלח גס בערך, עוסה לצורת המבורגר שמנמן והופ לטפלון עם חצי טיפת שמן חמניות. רגע לפני הלחמניה שותפתי לארוחה הנידה ראש לחיוב להצעה ליין. בקבוק אדום מייצור ביתי שהיה לי לא שרד ארבע שנים מהבציר - ועברתי בלי להיות מופתע לבקבוק הבא:

תשבי Estate קברנה סוביניון 2004 - הבקבוק שלא מרשים במראהו ממלא את הכוס בנוזל שחור אטום לחלוטין שמראה מעט סגול בשוליים וממלא את החדר בריח טוב. מיצוי טוב של הפרי שמתבטא בריח גרגרי יער, לא מעט עץ שמוסיף וניל ושוליים קלויים, מוצק ומרוכז, הטאנין צעיר ועדיין קצת בועט כל הדרך לסיום ארוך ויבש. קברנה איכותי, עם אופי ועצמה. עדיף לחכות איתו שנה שנתיים. בטווח ה-80 שקל שהוא עולה הוא מתחרה בכבוד בכל קברנה ישראלי אחר.

הערב עם ערן, על מרפסת שמשקיפה למפרץ, לצד חלה מתוקה עם גבינת עזים רכה (פרומעז) - בקבוק של יקב שני אוהב:

פלטר שרדונה 2007 - זהוב חיוור, פירותי-עדין באף עם משהו שמזכיר תפוח צהוב, אולי משמש. גוף בינוני, חמיצות רעננה ועוד פרי. זכרתי את 2006 ואת 2005 כעדינים יותר, אבל עדיין מדובר ביין נחמד, שמראה את האופי של השרדונה שיקבים אוהבים להחביא מתחת לחביות. 55 שקל - אני מעדיף במחיר הזה את הסוביניון בלאן 2007 של היקב.

 

תשבי אסטייט קברנה סוביניון 2004

 

שלוק גרמני

כשההורים נוסעים לחו”ל יש לי אסטרטגיה של יין - במקום לבקש משהו ספציפי ולהטריח אותם אני פשוט מבקש משהו כללי לחלוטין מאותה מדינה, סוג של הימור עיוור - שלא מאכזב. “ריוחה”, “לבן מאוסטריה” ועוד דוגמאות - הפעם הפור נפל על “ריזלינג גרמני”. שני בקבוקים הגיעו, והאדום מביניהם גרם לי לשפשף עיניים בהפתעה. ריזלינג? אדום? schwartzriesling הכריזה התווית. טסתי לפורום של רוגוב לעצה, שם הסבירו לי שזה בסה”כ אחד מעשרות שמות של הזן פינו-מונייה - הזן הפחות מוכר משלושת הזנים המותרים לייצור שמפניה לצד השרדונה והפינו-נואר.

היין היה ספק אדום - ספק ורוד, והריח בעיקר כמו שזיפים ומשהו ליקרי, מתיקות לצד קצת חמיצות וסיום קצר. יכול להיות שהוא לא שרד במשך חודשיים בארון שלי, ויכול להיות שככה הוא במקור. אחרי כמה שעות במקרר הוא היה יותר טוב, אבל עדיין לא מהנה במיוחד.

בן זוגו הלבן שנשמר במקרר - ריזלינג יבש שולחני נתן תצוגה יותר טובה. נפתח בארוחה קלה של רצועות עוף מוקפצות בשום ויין לבן בבאגט מלא טרי עם שעועית ירוקה דקה מוקפצת בסויה וצ’ילי חריף עם שומשום.

 J Hettinger Riesling 2007 - היין בהיר מאוד, שילוב עדין של מינרליות מצוינת עם פרי, תפור עם חמיצות לא מכבידה. קליל ורענן ומעניין. חבל שאין לי עוד בקבוק או שניים.

לא בדיוק באותו עניין, היום עיינתי בקטלוגים החדשים של ג’יאקונדה - אחד מהם של יין צרפתי (בעיקר לבן) והשני של יינות רוזה מצרפת. שמחתי לגלות גם מבחר יפה של יינות במחירים דו ספרתיים. הקטלוג גם שופע מידע על האיזורים השונים והיקבים - שווה בדיקה.

ולסיום - בביקור זריז בדרך היין היום גיליתי שהריזלינג הבסיסי של ד”ר לוסן במבצע של 2 ב-90. מי שמכיר לא צריך שכנוע, ומי שלא - שיחפש את המרפסת או המדשאה הקרובה לביתו.

J Hettinger Riesling Trocken 2007

חיוך מטומטם

מרפסת, לילה קיצי קריר, נוף משתפל של הכרמל עד למפרץ.
הכוס מבעבעת קלות, מריחה כמו ענבים ירוקים, כמו פרחים ותפוחים צהובים. מתוקה, קרה, מעקצצת בבועותיה ומשאירה על הלשון מתוק שובב וקליל, ועל הפרצוף חיוך.

יין של חיוך מטומטם - שותים אותו ונמרח חיוך מטומטם על הפנים (הביטוי נגנב מפוסט של אור).

אה, כמעט שכחתי - גולן מוסקטו 07, ב-35 ש”ח בסופרמרקט - תעשו לעצמכם טובה ותדאגו שאחרוני הבקבוקים שנשארו יגיעו למקרר שלכם, ליד הקוטג’ - לערב קיץ ספונטני. זה יין שנעצר בשליש הדרך בין תירוש ליין לבן מרענן, ולוקח את הטוב משני העולמות.

 

אוכל ויין

זה מה שאני אוהב ביין. נותן תירוץ להתקבץ גם כשהמקובצים הם סטודנטים עסוקים בהתראה קצרה של אמצע השבוע. בווק ובסירים ארגנתי פסטה ברוטב עגבניות זריז, ורצועות עוף מוקפצות בסויה מתוקה ומקושטים בשלל ירקות צבעוניים.

 

מזג האוויר הקיצי הכתיב יין לבן:

רקנאטי סוביניון בלאן רזרב 2007 - מריח פירותי בשל ומוחצן עם רובד נעים של עשב ומינרלים ברקע, יחסית מוצק בפה עם עוד פירות וחמיצות ערה שממשיכה לסיום בינוני. יין טוב. טוב, אבל האם מצדיק את תואר הרזרב - כלומר, מחיר של כ-50% יותר מהבציר הקודם? לטעמי 2006 היה יין מצויין - מציאה במחירו (~40 ש”ח), והוא היה אולי הלבן הישראלי הכי אלגנטי שטעמתי. אז התשובה לשאלה היא לא חד משמעית: ב-2007 לואיס פסקו עשה סוביניון בלאן טוב מאוד (גם חתן אשכול הזהב), ואני חושב שהוא מצדיק מחיר של 60 ש”ח פעם אחת לניסיון, ומכאן והלאה איש איש וכיסו הוא.

עמק האלה

כשראיתי הזדמנות לטעום מהיקב המסקרן הזה, המחיר האטרקטיבי שהציע הספשל רזרב (65 ש”ח, 30 החזר קניה כללי) רק דרבן אותי להרשם. את הערב הנחה יינן היקב, דורון רב הון, שמצליח לדבר בהתלהבות מצד אחד ומצד שני להשרות אווירה רגועה וכנה על הסביבה - משהו שאפשר להגיד גם על היינות שלו. אקצר בשפע המידע שסופר על היקב, אבל נתון אחד ששווה תשומת לב: 700 דונם כרמים בבעלות היקב, שמייצר כ-200 אלף בקבוקים (בהערכה גסה מדונם מייצרים כאלף בקבוקים). המשמעות היא שהיקב בוחר רק כשליש מהענבים שברשותו - האיכותיים או המתאימים ביותר, ומוכר את השאר ליקבים אחרים. הנתון הזה מעיד יותר על האיכות והפוטנציאל מהצהרות סובייקטיביות כמו פילוספיית הכנת יין ועוד. מילה על טרואר - כל היין האדום מיושן שנה בחביות נפרדות עבור כל כרם. כלומר - 14 חלקות קברנה שונות מתיישנות בנפרד שנה, לפני שמיעדים אותן ליין מסויים, מערבבים אותן וממשיכים ליישן. ליינות:

סוביניון בלאן 2007 - בהיר מאוד, אף לימוני ומינרלי עם רמזים של קליה, חד ופריך, עם חמיצות גבוהה לצד תיבול עדין, סיום ארוך חמצמץ עם הבלחה מרירה קלה. היין הזה סובב סביב החמיצות , והשימוש העדין בחבית (משומשת) מוסיף נפח ועניין. מגיע מכרם יחיד -גבוה בנס הרים, והחומציות בו היא טבעית (כלומר ללא תיקון חומצה). סוביניון בלאן מעניין ושונה ששווה לשים לב אליו. בגלל החמיצות הגבוהה הייתי מעדיף לשתות עם אוכל. 69 ש”ח.

שרדונה 2006 - זהוב בהיר יחסית, רענן מאוד באף עם אשכוליות, קפה, קליה עדינה ורמז קל מאוד לחמאה. גוף בינוני, חמיצות טובה, מרירות ומינרלים, סיום בינוני. כנראה השילוב הכי טוב של שרדונה ועץ שטעמתי - מצד אחד שומר על רעננות, פרי ואופי, ומצד שני השימוש המתון בעץ מוסיף מורכבות והתוצאה מאוזנת וטובה. 79 ש”ח.

EverRed 2004 - שזיפים, וניל, פרי עשיר כמעט תוקפני, פלפל שחור. גוף בינוני מלא, מרוכז, טאנין ער ומעט חד, פרי כל הדרך לסיום בינוני באורכו. יין עצמתי וקצת חריף, אולי צריך איזה שנתיים בשכיבה בשביל להרגע, אולי פחות עץ חדש היה יוצר יין יותר נגיש גם עכשיו. 74 ש”ח. לא יין רע אבל הכי פחות אהבתי אותו מכל מה שטעמנו.

קברנה סירה 2005 - סגול בצבע ובאופי: פירותי, וניל, מרקם חלק ונעים בפה, חמיצות שתומכת בפרי העשיר. היין הכי ידידותי ונגיש שטעמנו, מזכיר במשהו את הסירה רזרב של טוליפ. 99 ש”ח, כמו כל שאר האדומים (למעט סדרת VC).

קברנה סוביניון 2004 - שוב צבע סגול יפה, פרי מאוד בשל, ריבה, טבק ואולי מנטה. גוף בינוני מלא, טאנין עדין ופרי, עסיסי ובעל סיום ארוך. מוחצן מאוד ובשל באף, דווקא בפה מראה קצת איפוק ואולי אלגנטיות. עשוי טוב.

מרלו 2004 - אף מתוק, פרי יער, דברים שמזכירים פלפל לבן, ואולי אקליפטוס וקקאו, גוף די מלא, יובש טוב מרקד עם פרי עשיר, סיום ארוך עם נגיעות מתובלות. אמשיך לצטט את השורה התחתונה של הדף שלי: “יפה! אחד המרלו המוצלחים שטעמתי”.

מכאן המשכנו לסדרה הגבוהה של היקב:

 VC קברנה סוביניון 2003 - פרי טוב, מאופק באף, חלק מאוד בפה, פירותי, עסיסי, מאוזן. הזכיר לי באופי את המדוקברנה של וילהלמה.  יין רציני ואלגנטי, המנצח של הערב מבחינתי. מוכן לשתיה, אולי יכול להשתפר עוד עם הזמן.

VC מרלו 2002 - לא מראה סימני גיל בצבע אבל יש לא מעט משקעים, פרי שמושך כבר לכיוון קצת קומפוטי-ליקרי. חמיצות ערה, ריכוז טוב ופרי שקצת נסוג גם בסיום הקצר יחסית. אני לא מסכים עם אלה שאמרו שצריך עוד לשמור אותו ולדעתי היינו עדים ליין שהתבגר בחן אבל מיצה את כוחו. שש שנים - הישג יפה לכל הדעות למרלו מבציר ראשון של יקב חדש.

VC מרלו 2004 - פרי כ”כ דחוס באף שמרגיש כמעט סירופי, גוף מלא מאוד, סופר-מרוכז, עשיר, טאנין מקיר לקיר - אבל עדין שמקנה תחושה טובה של יובש, תומך בפרי, תיבול עדין וסיום ארוך. ארבע שנים מהבציר והמרלו (!) עדיין צעיר ובועט - כמעט כמו טעימת חבית. תנו לו לפחות שנתיים במקרר ואני מהמר שהוא יהיה מרשים מאוד. קצת הזכיר לי בריכוז ובעושר את GAJA פרומיס. מחפשים יין מצוין ומעניין בשביל ליישן כמה שנים? מצאתם.

מוסקט קינוח 2003 - לא יין קינוח שרואים בארץ: בציר מאוחר, 17 חודשים בחביות - שעומדות חלק מהזמן בשמש. צבע זהוב כהה לכיוון מחומצן, בומבה של ריחות בהם דבש, אפרסק, מלון, אננס, הדרים ופריחה, בפה סמיך מאוד, מתוק, מרירות ערה עם חמיצות עדינה, מנה נדיבה של חמאה לקראת הסיום. בהחלט חוויה מעניינת - אבל לטעמי העץ לא עושה טוב ובניגוד ללבנים מגיע על חשבון הרעננות.

לסיכום - הכרתי יקב מעניין, ששם דגש על מה שקורה בכרם ומשחק עם הטרואר של הרי יהודה. הלבנים מוצלחים מאוד ומקוריים, ובאדומים מצאתי שהמרלו מעט יותר מוצלח מהקברנה. אין ליקב יינות אדומים במחירים דו ספרתיים לצערי (מלבד ה-EverRed), אבל מצד שני אני גם לא יכול להגיד שהמחיר מוגזם ביחס לאיכות - כולל בסדרות הגבוהות (שמתומחרות בשכונת ה-140 ש”ח).

ביקור ביקב הרי גליל

טיול בצפון עם עצירה ראויה: אחד היקבים שאני הכי מעריך, שעושה יינות טובים ונגישים, ובמחירים שיוצרים פרצופי קנאה אצל המתחרים. ביקב תחושו ברוח צעירה וצנועה, כזו שמשרה נועם וחברותיות - בדיוק כמו היינות עצמם. סיור לוקח 45 דקות, והוא מתאים מאוד לאנשים שאינם מכירים יין, ואני חושב שגם מנוסים יותר לא ישתעממו בו. חברי מועדון גם מקבלים כניסה זוגית חינם, בעוד אורחים משלמים סכום סמלי (12-14 ש”ח).

המדריכה הנחמדה לקחה אותנו לסיור לפי הדרך שעושים הענבים: התחלנו מחוץ לבניין המודרני ששוכן בנוף גלילי מלא כרמים, בנקודת קליטת הענבים. אחרי הפרדה מהשדרות הם עוברים בצינור פנימה למיכלי התסיסה. היקב הוא אחד הטכנולוגיים ביותר בארץ, ובאולמות עתירי הנירוסטה מועסקים ארבעה עובדים בלבד על מליון הבקבוקים שהיקב מייצר בשנה.

  

משם לחדר החביות, שהפתיע אותי משתי בחינות: הטמפרטורה עמדה על 16 מעלות בעוד שזכרתי חדרי חביות קרים בהרבה (למשל בטוליפ, בויתקין וברקנאטי), ובנוסף המקום היה מואר לחלוטין באור שמש. לא יודע אם זה טוב או רע ליהודים - מה שבטוח זה שאת התוצאה אני אוהב. היינות של היקב מתחלקים לשלוש קטגוריות: הזניים הפשוטים - מרלו, קברנה והשיראז החדש - שלושתם מתיישנים אך ורק בנירוסטה ולא רואים חבית, הקטיגוריה השניה כוללת את הפינו נואר ואת השיראז קברנה שמיושנים כעשרה חודשים בחבית. קטיגורית ה’על’ כוללת את הבלנד יראון, אליו התווספו בבציר שעבר היראון סירה ובבציר הנוכחי אביבים החדש.

את הטעימות התחלנו ביין החדש של היקב, אביבים 2006 שפותח באף מלא פרי טרופי ולצידו וניל ורמז לקש. גוף מלא, פירותי ובשל, עם נגיעות קלות של טעם מהחביות שמוסיפות גם מעט שמנוניות למרקם וגם טעם של חמאה לקראת הסיום. כשהיין הושק וקראתי עליו שלושת-רבעי ויוניה עם רבע שרדונה, תשעה חודשים בחביות ו-15% אמרתי לעצמי שזה בדיוק ההיפך מהטעם שלי. עם זאת, הופתעתי לטובה - כמו בשאר היינות של היקב, גם כאן הכל סובב סביב הפרי. מי שרוצה לקבל את הגרסה הפירותית של ויוניה ושרדונה, הבלנד המיוחד הזה בדיוק בשבילו. אישית בטווח המחיר של 77 ש”ח הייתי מעדיף את היראון סירה, אבל לחובבי הזן אני ממליץ לנסות.

את המרלו 2006 לא שתיתי מזמן, והוא בדיוק מה שאני רוצה מיין ב-40 ש”ח דרומה: פירותי, טעים ונעים. יובש אסרטיבי ומפתיע מגיח לקראת הסיום, וגורם לי לחשוב ששנה נוספת בבקבוק אפילו תשפר את היין. מחפשים משהו פשוט וחביב לשולחן הסדר? הנה היין שלכם (לצד הקברנה מאותה סדרה).

משם עברנו ליראון סירה 2004, שבניגוד לבציר הקודם יוצא השנה מוכן לשתיה, עם יופי של ריחות של תבלינים, פרי יער מעודן, גוף בינוני עם מרקם חלק וחמיצות עדינה ששוחים בפרי. עדין, אלגנטי וטוב. היין החביב עלי מהיקב. היקב (ובעיקר הסדרה הגבוהה) הצטרפו לעליית המחירים של הרבה יקבים אחרים בתחילת השנה, והמחיר של היראונים עלה ל- 92 ש”ח. בחנויות עדיין אפשר להשיג בכ-80.

 לסיום, יראון 2004. כתבתי עליו לפני חצי שנה שהוא עוד לא מוכן לשתיה, ועכשיו הוא מוצלח בהרבה (אם כי הוא היה פתוח מהיום שלפני). כאן מרגישים ביותר עץ משאר יינות היקב, הוא מצטרף לפרי העשיר ולתבלינים שבאף, לטאנין המוצק שעל החיך ולסיום היבש. בין לבין משולב פרי לתבלין, והתוצאה היא יין מהודק ועשיר, שלדעתי יתחיל להראות מעצמו רק עוד שנה-שנתיים.

בגלל שלמי שמכיר את היקב לא חידשתי כלום - נקנח בחדשות: היקב עתיד לשחרר ברברה זני מהסדרה של הפינו נואר, ובנוסף מתוכננת הרחבה של המבנה על מנת להגדיל את הייצור לשניים וחצי מליון בקבוקים בשנה.

אוסטרי פשוט

שבת בערב: הזמנה לארוחת ערב אצל זוג מקסים בהתראה של חצי שעה. “מקרר היין” (ארון הבגדים) - התרוקן בשישי, ואני לא מחזיק מלאי אדום בקיץ. במקרר: הרוזה הספרדי שקניתי בשישי במעברות עשה בשבת בצהריים עבודה מצויינת עם התאמת אוכל לא שגרתית - טורטיות עם תבשיל בקר טחון וירקות ונתן נגיעה קרירה ומרעננת, בלי שהבשר השתלט. בעיה! אין מה להביא ואין זמן לקפוץ לקנות. פתאום נזכרתי בבקבוק שקיבלתי מאוסטריה ומתקרר אצלי חצי שנה במקרר. לא הבנתי כלום מהכיתוב ואפילו לא ידעתי אם הוא יבש או מתוק.

Weinviertel DAC Gruber Veltliner 2006 Ewald Gruber

זהוב בהיר, פרי מאופק, תבלין עדין, חמיצות טובה, מינרליות, פרי נעים ברקע. לא מאוד מורכב אבל עדין, משתלב יפה בארוחה ובעל אלגנטיות מסויימת. לא בלונדינית קלת ראש ומוחצנת, אבל גם לא מעיק וזורם בניחותא. תוך זמן לא ארוך הבקבוק הגיע לתחתית, והיו רק שני קליינטים ליין.

טעימה עיוורת לחלוטין - אני אפילו לא יודע אם זה משהו מרמת סלקטד או מרמת קסטל. אם הייתי צריך להמר הייתי אומר איפשהו באיזור הגמלא - אבל למי אכפת - היה טעים והשתלב יפה בארוחה. כן ירבו.

פסטיבל יין במעברות

בצהרי שישי פתחו את הדרך דרומה לקיבוץ מעברות. בבית היין היפה והנינוח חברתי לתמי, מכנס, גיא ועירא. האווירה במקום השלימה את מזג האוויר, עם מוזיקת ג’ז קלילה וחיה, עם נוף אנושי יפה, ובעיקר רוגע שאפשר למצוא בקיבוץ, על הדשא, כשמסביבך אנשים מחייכים עם כוסות יין מלאות. עיקר החוויה הייתה הסיטואציה ולא היינות עצמם, אבל בכל זאת לפני שאתן לתמונות לדבר - כמה יינות ששווים כמה מילים.

נתחיל בגילוי שלי: ראשית היה לי העונג לפגוש את אורי ברנע שמביא לארץ את מרקס דה קסרס שהרשים אותי מאוד בפקק הספרדי. בדוכן שלו הוא הציג את הקריאנזה של קסרס (70 ש”ח)  שהייתה נחמדה אבל בדלי הקרח חיכה הגילוי של היום - מרקס דה קסרס רוזה 2006. ורוד, פירותי ועם חמיצות ערה ומרעננת. מזכיר במשהו את המסע הורוד ויתקין - וגם זן הטמפריניו משותף לשניהם. יופי של יין לקיץ, וב-42 שקל זו פשוט שערוריה. לחטוף (ומהר - את הבקבוקים שהיו בחנות אנחנו גמרנו).

כרמל ויתיר - 2007, המודל החדש של הסוביניון בלאן של כרמל נחמד מאוד, קליל, פירותי ומרענן. עם זאת, את 2005 אהבתי יותר. זה של יתיר עשוי היטב, על הצד העשבוני-חמצמץ ומעט מתובל, אבל כמו הקודם פחות קלע לטעם שלי. הויוניה החדש של כרמל מציג אופי זני, עדינות מסויימת ושימוש מאופק בעץ. That said - לא דיבר אלי במיוחד. האדומים של יתיר שומרים על האיכות הגבוהה, הקמ”ש 2004 פירותי, בשל וחנפן - לגימה קטנה ומבינים למה כולם אוהבים אותו (99 ש”ח). הקברנה 2005 עשוי טוב מאוד, גם כאן הפרי בחזית, אבל מאחוריו נמצא מבנה טוב, נפח ותיבול. 115 ש”ח זה לא זול, אבל לדעתי הוא עומד בכבוד עם קברנה איכותיים מטווח המחיר, כגון ברקן 720+, ירדן וזרעית.

מקלו דה גת נשאר רק הראל מרלו 2005, ממנו טעמתי את הלגימה האחרונה. לא נפתחו בקבוקים נוספים במקום אלו שנגמרו וחבל. אהבתי את היין יותר מהבציר הקודם, הוא מרוכז ועשיר, ובעל אופי אופייני ליקב, עם נגיעה מרירה-מתובלת שאני משער שכנראה מגיעה משימוש בחביות מיוחדות. כמו עוד כמה יקבים, גם כאן הייתה עליית מחירים לא קטנה בבציר האחרון, ולצערי קפיצת המחיר מ-90 ש”ח ל-105 ש”ח זה בדיוק מה שמרחיק אותי מלקנות אותו.

אצל אבידן היה לי העונג להכיר את הדור הצעיר למלאכה, שמזגה לי בחיוך את הבלנד שיראז-קברנה-פטיט סירה (75 ש”ח) שהיה נחמד, ידידותי, בסגנון פרי-בחזית ועם קווים דומים לבלנד האדום שטעמתי בסומלייה. משם קיבלתי טעימה מסתורית של השיראז רזרב 2005 שהיה עשיר, מלא, פירותי ומתובל. ממש יופי של שיראז, אבל במחיר של 130 ש”ח אפשר לקנות המון יינות - את חלקם אעדיף עליו.

הטון שמסיים את שתי הפסקאות האחרונות הוא סנונית שמבשרת על פוסט קרוב בנושא מחירים ועלייתם.

כמו באמריקה…

אחרי פרסום הכתבה האחרונה שסיקרה טעימה של יינות וושינגטון באיש הענבים, יש לי כמה דברים להוסיף. בטעימה שמענו מצגת שיווקית של אל פורטני, אמריקני נמרץ ואיש שיווק מעולה, שנושא את מגבעת סגן נשיא בתאגיד שמחזיק אצלו תשעה יקבים באזור וושינגטון.

הפרזנטציה חזרה כמה פעמים לנקודה כואבת - לפחות עבור הייננים שלנו. הבשלה פנולית. פרקר אמר לנו מה שידעו מזמן - האקלים שלנו מאתגר: אם מחכים להבשלה פנולית ובוצרים מאוחר, מזג האוויר החם מביא את הסוכר לרמות גבוהות. מה שיתקבל אחרי תסיסה עם כמויות סוכר כאלו גבוהות יצור רמות אלכוהול לא מתקבלות על הדעת, ואפשר לראות דוגמאות אוסטרליות עם 15% אלכוהול ויותר.

משהו שלמדתי על יין אמריקני עוד לפני הטעימה: אפשר לאהוב יותר או פחות, אבל התמחור נראה סביר ואפילו סביר מאוד. הקולומביה ואלי ריזנלינג 2006 נותן למשל תמורה יפה למחיר של 55 ש”ח, ומתאים במיוחד למי שמחפש לארח אנשים שלא שותים יין. הלבנים, כנראה בהתאמה להעדפה האמריקנית, מתוקים יחסית (להוציא הארויקה). כשאני אומר מתוקים אני מתכוון יותר מתוקים מחלק מהחצי יבשים שלנו. זה מעלה את השאלה של התאמה לאוכל. לא כ”כ מסתדר לי מתוק עם ארוחה רצינית, אבל לאיזה סלט גבינות עיזים, בלינצ’ס, ארוחות קלות או סתם לשבת בחצר בקיץ - יעשה עבודה יפה.

פורטני גם מספר על החומציות הטבעית של הענבים (עוד נקודה כואבת לחלק מהייננים שלנו) שנובעת מלילות קרים יחסית. לכן לטענתו - הם מרגישים בטוחים מספיק להגיע לרמות סוכר שיורי ביינות לבנים שמגיע גם ל-15 גר’ לליטר. אני מסכים איתו שהתוצאה מאוזנת, החמיצות מורגשת ושוברת את הכובד והסמיכות של המתיקות. המבעבע שלהם הוא דוגמה נוספת לנושא. עם זאת, אני מוצא למשל את הסוביניון בלאנים שלנו קלילים יותר ורעננים יותר. אין תשובה נכונה, ומבחינתי לגוון בין הסגנונות זה סבבה.

יכול להיות שהאף שלי לא היה במיטבו באותו ערב, אבל רצף האדומים לא דיבר אלי. בכולם הרגשתי אדמתיות-טחובה ומעט בוסריות ומרירות. אולי היו צעירים מידי, אולי הלם המסע עדיין לא שכך, אולי זה אני. בכל מקרה הם יקבלו ממני עוד הזדמנות.

זה המקום להזכיר יין פשוט שלא נכח בטעימה, השיראז מסדרת טו-וויינס, הבלוק-באסטר של קולומביה קרסט בארץ. פירותי, נעים ורחוק מאוד ממיצי פירות שמוכרים בטווח המחיר שלו, כ-40 ש”ח לבקבוק. את כל האמור ועוד מייבאים הכרם, שגם עמדו מאחורי הטעימה.

פקק אוסטרלי

עירא מזמין, גיא מארח ושי מארגן. לא נראה לי שיכול לצאת משהו לא מוצלח משילוב כזה, שמועדון הפקק בעל המסורת מתכנס בדירה חמה שישי אחה”צ. לסיכום ולפי סדר החשיבות - אחלה אנשים, חריפים ומצחיקים, אוכל סבבה וכיף. שילוב מעולה של השלושה, ו… אה, גם היו יינות לא רעים.

כמה מילים על היין - לתבשיל הקדירה, לצלעות הטלה, לראשונות ולקינוחים - אני יכול רק לעשות עוול במילים.

Seifried - Old Coach Road Sauvignon Blanc 2006

בהיר מאוד, אף משגע עם הדר, פרי טרופי, עשב עדין, ענבים ירוקים ועוד. חמיצות גבוהה, רענן ונקי, עשוי היטב. אופי של הזן? יש, אופי של האזור? יש, טעים? לא היה פה בקבוק לפני דקה?

יין טוב מאוד, שמבחינת סגנון הייתי ממקם על אמצע הסקאלה בין הבליידן החמצמץ והחד לקלאודי ביי הפירותי מאוד.

מיבאים מנלסון, ניו זילנד: מרש, 89 ש”ח.

Lindemans Cawarra Chardonnay Bin 65 2006

צבע זהוב עמוק ויפה, באף קליה, חמאה וקפה, אולי רמז להדרים ברקע, גם על החיך הרבה יותר עץ מאשר פרי, עם גוף מלא, שמנוני ומתובל. איך אומרים קצרין לבן באוסטרלית?

לא נרשמה התלהבות מסביב לשולחן, וגם לא אצלי. כבר שתיתי שרדונה שהעץ והפרי בו היו מאוזנים - כאן לטעמי הם לא. לחובבי הסגנון בלבד.

מייבאים מאוסטרליה: האחים שקד, 69 ש”ח.

d`Arenberg The Stump Jump GSM 2005

החבילה האוסטרלית הבסיסית של פירות יער עם תיבול, בפה קצת חמצמץ וקל גוף יחסית, אם כי נעים למדי. זכרתי את הבציר הקודם בתור מלא ועשיר יותר, אבל עדיין נשמרת תמורה לא רעה למחיר.

מייבאים מאוסטרליה: האחים שקד, 55 ש”ח (לפני מבצעים).

Kaesler Stonehorse GSM 2005

צבע אדום בוהק מעט שקוף, פרי יער בשל, ריבה ואולי סוכריות פירות. גוף בינוני, הרבה פרי נעים ומתקתק אבל חסר משהו נוסף. בסה”כ יין מאוד נגיש וידידותי, אבל לא מעניין במיוחד לטעמי. פארקר מאוד אהב (92) - אני פחות. בשביל המחיר שלו אני מצפה ליותר.

מייבאים מאוסטרליה: מרש, 119 ש”ח.

Thorn-Clarke Shiraz Shotfire Ridge 2005

שחור-סגול אטום ומדהים, פרי יער, פלפל שחור, קרמל, אולי שוקולד. גוף מלא, נפח טוב, מרוכז, טאנין מקיר לקיר אבל רך ונעים - לא חד, מאוזן בפרי עשיר ומלא עם תבלין במידה טובה, סיום ארוך וטוב. אין מה להגיד - יופי של יין שמאפשר להנות ממנו בלי להתפלסף, אבל גם מציע יותר למי שמתעמק. יותר נהניתי מהבקבוק מאשר מהבציר הקודם הקודם. דירגתי שני בין האדומים של הערב.

מייבאים מבארוסה, אוסטרליה: מרש, 139 ש”ח.

d`Arenberg The Laughing Magpie Shiraz/Viognier 2005

שחור משחור עם שוליים סגולים, פרי יער מחוספס ומשכר, קליה ברקע. גוף מלא, דחוס ועשיר, עם יובש חזק ומיצוי פרי מצויין משולבים היטב, חריפות קלה וסיום ארוך וטעים. השורה האחרונה בדף מכילה מילה אחת: בובה! מצטיין הערב, עשיר, עצמתי ומלא. מעט כבד יותר מהשוטפייר, אבל שומר על האיזון ומנצח בפוטופיניש. באחוזים הבודדים של הויוניה לא ממש הרגשתי.

מייבאים מאוסטרליה: האחים שקד, 149 ש”ח.

Penfolds Cabernet Sauvignon Bin 407 2004

כהה מאוד, אף סופר-בשל, כמעט סירופי, גוף מלא, טאנין עצמתי והרבה פרי. היין לא רע בפני עצמו, אבל המרכיבים בחבילה פחות מאוזנים לעומת שני היינות הקודמים.

מייבאים מאוסטרליה: האחים שקד, 149 ש”ח.

Dr Loosen Riesling 2006

זהוב חיוור, ריחני ופרחוני, פרי טרופי ורמז מינרלים, בפה מתיקות פירותית גבוהה, גוף בינוני-מלא, ומספיק חמיצות בשביל לאזן. קליל, פירותי וכיפי, מרגיש יותר מתוק מאשר חצי יבש.

מיבאים מגרמניה: האחים שקד.

איך נעלמות חמש שעות כמו חמש דקות? לא ברור, אבל מחכה לפעם הבאה. תודה על ההזמנה ועל החברה - היה תענוג. הדיווח של גיא.

Busy Living

Get busy living - or get busy dying, אמר רד בביצועו הנצחי של מורגן פרימן ב’חומות של תקווה‘. כשקמתי קצת חולה הבוקר החלטתי לבחור באפשרות הראשונה - בעיקר בגלל מה שצפוי בערב. בחירה טובה.

סניף רעננה של דרך היין חזר על הצלחת השנה שעברה בהפנינג יין ישראלי. ארגון מצוין כרגיל, מספיק מים, כוסות ברמה, מספיק מקום ורשימת מציגים טובה. הגעה מוקדמת לפני המסה המשמעותית של האנשים אפשרה להתרשם מהיינות בצורה יותר טובה. מחיר הטעימה של 25 הוא סמלי ביותר, והוחזר כמעט במלואו למי שקנה בקבוק. להלן כמה מילים על כמה יינות מעניינים (מחירים בסוגריים).

סוסון ים פטיט ורדו פלוס 2005

צבע כהה ויפה, בשל באף, קל יחסית עם חמיצות גבוהה בפה. מתובל ובעל החספוס האופייני ליקב, עם יובש טוב גם בסיום (99). חמוץ לי מידי, אולי עוד זמן יעזור (ואולי לא). אני מאמין שבבציר-שניים הקרובים נראה עוד יקבים שמוציאים פטיט ורדו זני, וגם מלבק - זנים שמשמשים בארץ בעיקר כתוספות לבלנדים הבורדולזיים.

דלתון עלמה 2005

צבע מעט בהיר, פרי אדום וקליה, גוף בינוני עם מרקם חלק ונעים, יובש מאוד עדין מסתתר מאחורי הפרי, סיום ארוך עם נגיעות תיבול (75). הופתעתי לטובה, יין עדין יחסית ונעים לשתיה.

ברקן קברנה סוביניון אלטיטוד +720 2005

כהה, בשל וריבתי, גוף מלא עם אחלה נפח, עשיר, פירותי, טאנין במידה טובה שמשולב היטב, סיום ארוך (99). יין חורפי, מאוזן ומלא, שאפשר להנות ממנו בפני עצמו או לצד תבשילי קדירה עשירים ובשרים צלויים. יכול לעמוד בכבוד מול הקברנה של ירדן (אולי לא מכל בציר, וכנראה שלא מבחינת יכולת יישון), ועם עליית המחירים אצל השכנים מהרמה - תחרות ראויה בהחלט.

יתיר ויוניה - טעימה מוקדמת

זהוב בהיר, אף עשיר ומעניין - אפשר לזהות קש, פריחה וקשת עשירה של פרי כמו אננס ומלון. גוף מלא יחסית ליין לבן, פותח במתיקות כמעט סירופית ואז מתאפס עם חמיצות שמאזנת ומתעצמת בסיום, שם גם מבליח לרגע משהו מריר. מעניין, עשוי טוב, ואם תג המחיר יהיה סביר - בהחלט מצדיק בדיקה. מלבד הטאצ’ המריר בסיום לא מורגשת שום השפעה של עץ, אם בכלל הייתה כזו.

פלטר סוביניון בלאן 2007

שקוף כמעט חסר צבע, והאף מטורף: תפוח צהוב, ענבים ירוקים - מה לא. אפשר להריח ולהריח - ולשכוח שיש עוד משהו לעשות עם היין. אפילו הזכיר לי במשהו את הקלאודי ביי הניו-זילנדי המעולה. חמצמץ ופירותי בפה עם סיום בינוני (65). אמנם האף מעט יותר מוצלח מהפה לטעמי, אבל מדובר באחד הלבנים הישראליים המעניינים שטעמתי.