מסע מוכר

ארוחת שישי פשוטה וטעימה, עם יין… פשוט טעים.

ויתקין מסע ישראלי אדום 2006 ממשיך את מסורת הזנים הלא שגרתיים שיצרו שם במושב הפסטורלי. מלבד הקריניאן, יש בבלנד גם סירה ומעט קברנה פרנק. אני לא יכול להתפלפל על כך שזיהיתי אופי של אחד הזנים בבלנד, אבל אני יכול לסכם בפשטות: יין טעים.

מורכבות? לא יודע - כנראה שלא, אבל אחלה ריחות עם הרבה פרי, ועל הלשון הוא לרגע חלקלק ולרגע עוקץ בעדינות, מפזר מעט תיבול מעניין. יופי של יין לאוכל, במיוחד עוף, הודו ודגים מעט מתובלים לדעתי.

סדרת המסע הישראלי (אדום, לבן, ורוד) מראה שיקב קטן יכול לעשות יינות מקוריים, נגישים למתחילים אבל גם מעניינים למי שיותר מנוסה - וכל זה במחירים דו ספרתיים הגיוניים. כ-65 ש”ח לאדום (פחות אם קונים ביקב). מסוג הבקבוקים שכדאי להחזיק אחד בבית.

Busy Living

Get busy living - or get busy dying, אמר רד בביצועו הנצחי של מורגן פרימן ב’חומות של תקווה‘. כשקמתי קצת חולה הבוקר החלטתי לבחור באפשרות הראשונה - בעיקר בגלל מה שצפוי בערב. בחירה טובה.

סניף רעננה של דרך היין חזר על הצלחת השנה שעברה בהפנינג יין ישראלי. ארגון מצוין כרגיל, מספיק מים, כוסות ברמה, מספיק מקום ורשימת מציגים טובה. הגעה מוקדמת לפני המסה המשמעותית של האנשים אפשרה להתרשם מהיינות בצורה יותר טובה. מחיר הטעימה של 25 הוא סמלי ביותר, והוחזר כמעט במלואו למי שקנה בקבוק. להלן כמה מילים על כמה יינות מעניינים (מחירים בסוגריים).

סוסון ים פטיט ורדו פלוס 2005

צבע כהה ויפה, בשל באף, קל יחסית עם חמיצות גבוהה בפה. מתובל ובעל החספוס האופייני ליקב, עם יובש טוב גם בסיום (99). חמוץ לי מידי, אולי עוד זמן יעזור (ואולי לא). אני מאמין שבבציר-שניים הקרובים נראה עוד יקבים שמוציאים פטיט ורדו זני, וגם מלבק - זנים שמשמשים בארץ בעיקר כתוספות לבלנדים הבורדולזיים.

דלתון עלמה 2005

צבע מעט בהיר, פרי אדום וקליה, גוף בינוני עם מרקם חלק ונעים, יובש מאוד עדין מסתתר מאחורי הפרי, סיום ארוך עם נגיעות תיבול (75). הופתעתי לטובה, יין עדין יחסית ונעים לשתיה.

ברקן קברנה סוביניון אלטיטוד +720 2005

כהה, בשל וריבתי, גוף מלא עם אחלה נפח, עשיר, פירותי, טאנין במידה טובה שמשולב היטב, סיום ארוך (99). יין חורפי, מאוזן ומלא, שאפשר להנות ממנו בפני עצמו או לצד תבשילי קדירה עשירים ובשרים צלויים. יכול לעמוד בכבוד מול הקברנה של ירדן (אולי לא מכל בציר, וכנראה שלא מבחינת יכולת יישון), ועם עליית המחירים אצל השכנים מהרמה - תחרות ראויה בהחלט.

יתיר ויוניה - טעימה מוקדמת

זהוב בהיר, אף עשיר ומעניין - אפשר לזהות קש, פריחה וקשת עשירה של פרי כמו אננס ומלון. גוף מלא יחסית ליין לבן, פותח במתיקות כמעט סירופית ואז מתאפס עם חמיצות שמאזנת ומתעצמת בסיום, שם גם מבליח לרגע משהו מריר. מעניין, עשוי טוב, ואם תג המחיר יהיה סביר - בהחלט מצדיק בדיקה. מלבד הטאצ’ המריר בסיום לא מורגשת שום השפעה של עץ, אם בכלל הייתה כזו.

פלטר סוביניון בלאן 2007

שקוף כמעט חסר צבע, והאף מטורף: תפוח צהוב, ענבים ירוקים - מה לא. אפשר להריח ולהריח - ולשכוח שיש עוד משהו לעשות עם היין. אפילו הזכיר לי במשהו את הקלאודי ביי הניו-זילנדי המעולה. חמצמץ ופירותי בפה עם סיום בינוני (65). אמנם האף מעט יותר מוצלח מהפה לטעמי, אבל מדובר באחד הלבנים הישראליים המעניינים שטעמתי.

אוכל טוב ויין טוב

השכמה מאוחרת ביום שישי הוציאה לי את החשק לבשל הערב. טלפון קצר וחיכה לנו שולחן במרכז הכרמל.  עסקית שאכלתי שם בצהריים לא מזמן השאירה אותי עם חשק לחזור, ומסתבר שבתשע בערב אפילו אפשר למצוא שם חניה במרחק סביר.

סינטה בר

המקום מעוצב יפה וניכר שמחשבה הושקעה במגוון היבטים, בין השאר האקוסטי: למרות שהמקום הלא מאוד מרווח היה מלא - דווקא הרעש המצופה נעדר. התאורה אסתטית, הבר יפה ותמציתי והסביב משרה אווירה נעימה. במחלקת האלכוהול אין עשרות מותגים מכל משקה, אבל יש מבחר מייצג של מותגים איכותיים. תפריט היין היווה הפתעה נעימה, מבוסס בעיקר על תוצרת מקומית, כאשר יקבי בוטיק מהווים כמחצית התפריט, עם מבחר של יקבים לא שכיחים במסעדות כמו טוליפ, רות, ויתקין, אמפורה, פלאם ועוד. המחירים יותר מסבירים, ונעים סביב 1.5 ממחיר חנות, מה שאומר שאפשר להנות מבקבוקים איכותיים ב-120 ש”ח.

התפריט מתרכז בבשרים, בעיקר סטייקים, מעט עוף וגם ההמבורגרים המפורסמים של המקום. למנה ראשונה חלקנו טונה אדומה צרובה בשומשום וקצח שהגיעה עם לחם. גודל המנה היה יפה והרעיון נחמד, אבל היה חסר משהו מלבד הטונה וקומץ הנבטים - בפרט זילוף של איזה רוטב (הצעה: מרווה וטרגון). המנה והלחם לא השאירו רושם. מכאן המצב הלך והשתפר, כוס יין אדום הקדימה את המנות העיקריות ופתחה את התיאבון. מולי המבורגר, אצלי המבורגר טלה, שניהם 225 גר’, מדוייקים במידת העשיה, תיבול עדין אבל הכי חשוב: בשר איכותי. המנות מגיעות עם ערימת ירקות כך שכל אחד יהנדס את הלחמניה כראות עיניו.

המלצר הנחמד מקבל ניקוד גבוה על השתדלות, אבל חוסר הניסיון שלו גרם לשירות להיות מגומגם - אם כי לא במידה שתקלקל את החוויה. השירות מסביב נראה מתוקתק למדי. בניגוד ללא מעט מקומות, ניכר שמאחורי תפריט היין והאלכוהול עומד מישהו שמבין בנושא: מלבד המגוון והתמחור הנוח - הכוסות גדולות ואיכותיות, הבקבוקים נסגרים בוואקום, יש מקרר יינות והיין בכוס מוגש טרי. אני מחכה ליום שזה יהפוך הסטנדרט בכל המקומות.

סה”כ מנה ראשונה (44), שני המבורגרים (38), כוס יין (26) ושני קפה לקינוח - 168 ש”ח. בהחלט נחזור.

אמפורה מד בלנד 2004

עזבו הכל, זה קודם כל יין שאפשר לשבת ולהסניף בכוס בלי להפסיק - מבטיח להרחיב כל חיוך. הרבה פרי, מאחוריו מורגשת החבית עם קליה עדינה, וניל ותבלין, רובד נוסף מתגלה עם משהו אדמתי ומפתה. גוף בינוני מלא, שוב פרי בחזית, מאחוריו יובש ותבלין מפולפל מהחבית משלימים אחד את השני.

טעים ומתאים מצויין לבשר אבל גם בפני עצמו. ממשיך את הסגנון של אמפורה עם שילוב מוצלח של לא מעט עץ עם פרי איכותי. ב-65 ש”ח לבקבוק (בחנות) היקב מוכיח שהוא יודע לעשות יין איכותי לא רק בטווח המחיר הגבוה, והוא נכנס במקום גבוה לרשימת הקניות שלי.

סטוץ

לפעמים לא מחפשים מחויבות והשקעה, לא רוצים לחשוב הרבה, להתלבט, להוציא אנרגיה. משהו זמין, סתמי וחסר משמעות. גם כאן - החוויה יכולה להיות טובה ויכולה להיות פחות טובה.

באתי מראש מונמך ציפיות, לא ציפיתי לגדולות, וקיוויתי לטוב. יין לאמצע השבוע, שלושים שקל, נפתח לצד בגט טרי עם פרוסות כתף בקר מעושן, חרדל טוב וחסה.

החזות מציגה צבע יפה, המשחק המקדים באף נחמד, קליל ומפתה, מפזז בפרי רענן כאילו יצא מהמקלחת, לא מתוחכם, לא עמוק, אבל נעים ומהנה. כשניגשים לעניין מהלך הדברים משתנה קצת, הקריצה השובבה נשמרת אבל מתלווה לה תחושת חמיצות שמרגישה לא כ”כ טבעית. הסוף נעלם מהר, ולא משאיר טעם טוב מידי.

נכון שלא השקעתי תשומת לב, ואין לי תלונות שקיבלתי פחות ממה שמגיע לי - אבל גם סטוץ לא מחייב - כדאי שישאיר טעם טוב בפה.

כדי לתת גם מימד צרכני לפוסט, מדובר באנגובס באטרפליי רידג’, שיראז קברנה 05, שלא היה רע, אבל גם לא היה טוב. המסקנה, כמו במקרים נוספים - להשקיע כמה שקלים בודדים נוספים ולעלות לרמת ה-גולן.

דרושים: עוד יינות בטווח המחיר שאפשר לפתוח באמצע השבוע בלי לחשוב פעמיים.

סומלייה 2007

יש משהו לא הוגן בארגון אחד האירועים המדוברים בתחום היין בארץ. הכל יכול לדפוק כמו שעון, אבל משהו אחד קטן לא יהיה כשורה, כמו חוסר בסדרנים, תור בכניסה וכו’ - ועל זה כולם ידברו בשבוע שאחרי.

בסומלייה 2007 שאורגנה ע”י סטודיו בן עמי, לא הייתה בעיה כזו - פשוט כי הכל תקתק.

מעניין לא פחות מהיינות עצמם, היה להתקל בכל אנשי התעשיה במקום אחד, ייננים ויבואנים, עיתונאים ואנשים מקצוע אחרים. חברת הכרם, שמלבד מגוון היבוא המרשים שלה גם משווקת את יקבי גלאי ו-ויתקין שלטה בתצוגה, עם שולחן באורך שלא נגמר שכלל יינות לתצוגה, שרובם (אך בניגוד לשנה שעברה, לא כולם) הוצעו לטעימה. מהעבר השני של החלל הציגה החברה הסקוטית את המבחר המיובא שלה, לצד דוכן ליקב דלתון שהיא משווקת. לצידן עמדו בנחת יבואני הבוטיק הקטנים, בניהם ניתן היה למצוא את מרש (אוסטרליה), הדוש (איטליה), מינוקל (צרפת) ועוד. כמובן שהיקבים הישראליים לא פיגרו מאחור ואפשר היה למצוא ביתן כמעט לכל יקב ששמעתי (ולא שמעתי) עליו.

בניגוד לאירועים המוניים, כאן לא תמצאו צפיפות או עומס. הכל באווירה נינוחה, כשאנשי שיווק ממולחים צדים במיומנות לקוחות חדשים ומכירים להם את היינות שלהם. להפתעתי טווח הגילאים שבין עשרים לשלושים שלט בנוף האורחים, עם ייצוג מכובד לברמנים וברמניות, מנהלי ברים, מסעדנים ועוד - קהל צעיר ויפה.

        

אוסיף כמה יינות מעניינים שטעמתי. בניגוד להרגלי אני לא מציין מחירים משום שהמחירים שהוצגו ביריד הם מחירים סיטונאים (את רוב המחירים אפשר למצוא באיטרנט או בשיחת טלפון ליבואנים).

Coteaux du Tricastin, Domaine de Grangeneuve 2005

הלבן הזה מגיע מעמק הרון שבצרפת, ועשוי מזן הויוניה שהפך אופנתי אצלנו בשנים האחרונות. ליין צבע זהוב חיוור, ובאף הוא מגלה עדינות עם מינרלים ושכבה מפתה של פרי לבן ופרחים. גוף בינוני-מלא, חמיצות מקדימה ומאחוריה מינרלים ופרי, עוד חמיצות מתווספת גם לסיום הבינוני. יין נחמד ומעניין, אם כי לטעמי בגלל החמיצות הגבוהה עדיף לשתות אותו עם אוכל, כמו למשל צלוי עוף או דגים מתובלים (יבוא: מינוקל).

Francesco Rinaldi & Figli, Barbera d`Alba 2005

האף שופע פרי יער רענן, עם פריחה וברקע קליה עדינה. גוף בינוני-קל וחמיצות שנותנת את הטון, לצידה פרי עדין עם נגיעה של תיבול, ממשיכים לסיום בינוני. מתאים לאוהבי הסגנון הקליל והחמצמץ (יבוא: הדוש).

 Cascina Orsolina, Barbera d`Asti Superiore 2003

צבע שחור אטום הופך לארגמן בשוליים, פצצת פרי יער עשיר פוגשת את האף עוד לפני שהוא מתקרב לכוס, משם ממשיכים וניל, נגיעות של ריבה, ועץ קלוי ונעים. גוף בינוני-מלא ממשיך בפרי עשיר ומלטף, מאוזן בחומציות אסרטיבית וטובה עם קצת חבית. סיום בינוני ופירותי. יין בשל, עצמתי ועשוי טוב - אחד המוצלחים שטעמתי באירוע (יבוא: הדוש).

Cims de Porrera, Solanes Priorato 2003

צבע אדום בהיר יחסית שמתקרב לחום בשוליים, באף פרי  בשל, אלכוהול ואדמה טחובה. גוף בינוני מלא עם נגיעה מתקתקה, תבלינים אוריינטליים, ופרי עדין שמלווה עד לסיום הבינוני. יין בעל אופי (יבוא: הכרם).

Baron de Ona, Rioja Reserva 1998

אדום שקוף למדי עם חום בשוליים, שמעיד על גילו של היין, באף - ריוחה מבוגר, מגלה פרי אדום וחבית, עם רמיזות של וניל ואדמה. גוף בינוני-מלא עם חמיצות ערה והפרי שמגלה סימני עייפות, ממשיך לסיום בינוני. ריוחה טוב, שלא ירוויח מיישון נוסף. מי שמחזיק בקבוק - זה הזמן לשתות (יבוא: הכרם).

אבידן Blend de Noirs, מרלו-קברנה-שיראז 2006

כבר זמן מה אני סקרן לטעום מיינות היקב המשפחתי הזה, ובנתיים הפך הבלנד דה נואר מיין לסדרה בת שלושה יינות. בחרתי לטעום את זה בעל הרכב הזנים שדומה לבציר הקודם. הצבע אדום-רובי שקוף למחצה, עם פרי בשל, עשב וקפה, רמז לוניל ברקע. גוף בינוני פותח בחמיצות טובה, וקצת חבית ותבלינים. תמורת 75 ש”ח תקבלו יין נחמד ששווה לטעום.

בעודי עומד ליד הדוכן של וילה וילהלמה ומדבר עם מוטי ועמרם - בעלי היקב, מוטי שם לב שאני מגניב מבט לשעון כל כמה דקות. לשאלתו מה בוער עניתי שעוד כמה דקות רמת הגולן פותחים דאבל מגנום של קצרין 2000. ‘חכה שניה’, אמר בחיוך, לקח כוס נקיה ומזג מדוקברנה 2004, גאוות היקב. ‘קח את הכוס איתך ותחזור להגיד לי איך הוא היה ליד הקצרין’.

יקבי רמת הגולן, קצרין 2000

הנוזל השחור-אטום הופך אדום מלא בקצות הכוס, עם ריחות פירות יער, עץ קלוי, ורמז למנטה. גוף מלא עם הרבה טאנין שכבר הספיק להתרכך לעומת 2003, מתובל מאוד ושוב נוכחות עץ קלוי, פרי דחוס ומרוכז שעדיין לא השתלב. היין עדיין צעיר ואין טעם לפתוח אותו בשנים הקרובות. אמנם בבקבוק דאבל-מגנום היישון מתרחש בצורה איטית בהרבה, אבל אני מאמין שגם עם בקבוק רגיל עדיף להתאפק עוד כמה שנים לפני שפותחים.

במקביל טעמתי גם את המדוקברנה 2004 שהיה מוצלח כמו בטעימה הקודמת (ואני מצטט):

רובי עמוק, באף פרי יער, נגיעה של עץ ומשהו עשבוני. גוף בינוני, מרקם נעים ורך, קשת טאנין רחבה מולה עומד פרי, עץ ותבלין. סיום ארוך עם עוד טאנינים ועץ. אלגנטי, מאוזן טוב ומהנה לשתיה. לא עוד יין עולם חדש צעיר, מוחצן ומפוצץ פרי - אלא מדבר בשקט, ואומר דברים שנעים לשמוע.

הביטחון העצמי של מוטי היה מוצדק. לשתיה כיום, המדוקברנה יותר נעים ונותן יותר. הקצרין מאידך, שעוד סגור וביישן, מחזיק רקורד של אחים גדולים עם כושר יישון מוכח של לפחות עשור, ולגבי המדוקברנה… לא נותר אלא לחכות ולראות.

לסיכום, לא נותר לי אלא לשבח שוב את סטודיו בן עמי על ארגון יוצא מן הכלל, ולחכות לשנה הבאה…

בחזרה לויתקין

הנסיעה בדרך המתפתלת באחד ממדרונות הכרמל הירוקים, עם קרני השמש בעודה מתכוננת לטבילתה היומית בים ו-Time of your life של גרינדיי ברדיו, לא היו יכולים להיות הקדמה טובה יותר לאחר צהריים פסטורלי במושב כפר ויתקין. בדיוק חודשיים מאז הביקור האחרון, הוזמנתי עם שאר מועדון הלקוחות למשק משפחת בלוגולובסקי, למבנה הצנוע של יקב ויתקין, והפעם לכבוד השקת הקברנה פרנק 2005, עם עוד שני יינות חדשים.

היקב מייצר שלושה יינות בסדרת מסע ישראלי - לבן, ורוד ואדום, שלושתם בלנדים מעניינים, סופר-ידידותיים - הן בטעם והן בתמחור שעומד על 55-65 ש”ח. מלבד המסע הישראלי מייצר היקב יינות זניים מזני ענבים פחות שגרתיים מנוף המרלו/קברנה/שיראז המוכר, וזוג יינות קינוח. בסוגריים מצויינים המחירים הרשמיים של היינות (לפני הנחות שונות).

בכניסה הזמין אותנו אסף פז, יינן היקב, להצטרף אליו לריזלינג יבש 2006 (75), בעל צבע בהיר, עם לימון בולט באף ולצידו מינרלים, קליל בחיך עם חמיצות חדה וממוקדת, לצידה עוד מינרלים ופרי הדר, ממשיכים לסיום די ארוך וחומצי. מרענן, נקי, יבש ועשוי היטב - יתאים מצוין לדגים ולעוף.

 

אסף פז לצד ויתקין ריזלינג יבש 2006

המשכנו למסע ישראלי אדום 2006 (65), שפותח באף נעים מלא פרי יער ומשהו מתקתק-ריבתי, עם מרקם רך ועדין בפה, עוד פרי נעים ויובש קל שמגיע בעיקר בסיום הבינוני. נחמד, נעים לשתיה וידידותי גם למתחילים. הייתי שותה אולי עם המבורגר עסיסי.

משם הגיעו תורו של הכוכב, לכבודו נערך הערב: קברנה פרנק 2005 (96), בעל צבע שחור אטום שהופך לסגול מדהים בשוליים, באף שולט השזיף, כשברקע יש גם פלפל שחור ולבן, רמז לקליה ועוד פרי. די מלא בפה עם שפע פרי, תיבול, ויובש וטאנין לא חדים - אבל כאלה שאי אפשר להתעלם מהם, וממשיכים כל הדרך לסוף הארוך והמתובל. טוב לשתיה עכשיו, אבל עוד שנה-שנתיים לדעתי ישתפר משמעותית. לפתוח עם קדירת בקר בערב חורפי, או איזה כבש צלוי בתנור.

בארוחת ערב שישי בבית פתחנו בקבוק מסע ישראלי לבן 2006 (60), שמתחיל מפצצה של פרי באף עם תפוחים ואגסים וגם מעט עשבוניות, בחיך בעבוע עדין מאוד שמתפוגג אחרי כמה דקות בכוס, פרי בשל ומתקתק עם מספיק חמיצות ותיבול נעים שמספקים איזון ועניין. השפעת זן הגוורצטרמינר בבלנד מורגשת בעשבוניות ובתיבול, והזמן שבילה הוויוניה בחביות לא פוגע ברעננות. מלווה מצויין למנות פתיחה ולדגים. אחד הלבנים הישראליים החביבים עלי - מומלץ.

אין לי אלא לסכם שוב - ויתקין זה יקב שכמה ששותים יותר יינות שלו - אוהבים אותו יותר. אין השקעה מיוחדת בשיווק וביחסי ציבור - היינות מוכרים את עצמם. היקב יוצר יינות מקוריים ומיוחדים, שמתומחרים בצורה הגיונית ונגישה. היינן שם את הפרי והענב בחזית, והשימוש בחבית נעשה ברקע, ביד עדינה, ובמידה טובה. עוד על היקב.

תודה למשפחת בלוגולובסקי ולאסף פז על האירוח הנדיב והאווירה המשפחתית.

יריד יינות ישראל ה-11

מזג האוויר עשה חסד,  הגשם חס על מדשאות מוזיאון ישראל ובריזה נעימה קידמה את פנינו בכניסה. כוסות היין שחילקו בכניסה היו טובות - לא משהו שיסחוט מבטי קנאה מאנשי רידל, אבל בהחלט מספיק טובות לאירוע לא רשמי שכזה. במרכז מתחם מיקמו המארגנים מתחם אוכל וישיבה, מרווח יחסית, שהיה נעים מלבד עננת הסיגריות והסיגרים. בין הדוכנים היה ניתן למצוא טבחים אסייתים שגילגלו סושי, דוכן בשרים ושאר ירקות. את דוכני הטעימות של היקבים מיקמו מסביב, על שבילים ומדשאות. הארגון הטוב הקטין את הצפיפות למרות מספר נוכחים של מספר מאות.

בניגוד לטעימות רשמיות ומסודרות, היה מדובר לאירוע לקהל הרחב, ואפשר היה למצוא חובבים לצד חובבנים. ניכר כי עיקר מטרת המציגים הייתה יחסי ציבור, ולא מכירות - למרות שהיקבים הקטנים ניצלו את הבמה גם לצורך זה. היקבים הבינוניים והגדולים ניסו בעיקר להציג תדמית נגישה וידידותית, והביאו בעיקר את סדרות הביניים: סדרת גמלא בייצוג מלא בדוכן יקבי רמה”ג, הסדרה האיזורית אצל כרמל, הספיישל רזרב אצל בנימינה, כמחצית הפורטפוליו של רקנאטי ושל הרי גליל, כאשר ברקן/סגל בלטו בהעדרם.

אל מול נינוחות וביטחון עצמי בקרב מובילי התעשיה ניכרה התרגשות ונמרצות בקרב היקבים הקטנים, עבורם היריד היווה הזדמנות לחשיפה, המאפשרת להכניס את שמם לתודעת לקוחות פוטנציאלים שמעולם לא שמעו עליהם. אתאר כמה יינות שלדעתי שווים כתיבה, כאשר מחיר משוער מופיע בסוגריים.

היראון החדש מבציר 2004 סקרן מאוד, אבל גם אחרי הטעימה נשארתי סקרן - האף מציע את התמהיל הטוב והמוכר של פרי וארומות הקליה של החבית, אבל בטעימה היין סגור למדי, עם טאנין צעיר ופרי קמצן. ניסיון העבר מלמד שזהו יין שמצדיק את מקומו כיין הדגל של היקב, ואני לא חושב שהבציר החדש יהיה יוצא דופן - רק סבלנות איתו ולא לפתוח בשנה הקרובה (90). הפטיט סירה 2004 מהסדרה האזורית של כרמל (60) מציע פרי בשל, גוף דחוס ומרקם קצת מחוספס ומתובל - יין מקורי ומעניין, שלצד הקריניאן מאותה סדרה בהחלט ראויים לתשומת לב. יקב רקנאטי הציגו את הפטיט סירה - זינפנדל 2005, פרי חביתו של לואיס פסקו עם הטאץ’ המיוחד שלו ושל היקב. לצידו גם הוצגו המרלו רזרב 2004 (70), בעל המרקם הקטיפתי והנעים, עם מיצוי פרי טוב שמאוזן ע”י השפעה עדינה של עץ - לטעמי אחד מיינות המרלו המוצלחים שטעמתי בשנה האחרונה. הקברנה רזרב 2004 (75) הספיק להיפתח מעט מאז טעמתי אותו ביקב לפני שמונה חודשים: מאחורי הטאנין שעדיין בולט, אפשר כבר להבחין ביין עשיר ועשוי טוב, שצריך עוד זמן עד שיהיה מוכן לשתיה.

יקב שדה בוקר הפתיע בקריניאן נחמד, עם ריחות פרי נעימים. על החיך הורגשה קצת מרירות לצד הפרי, אבל התוצאה הסופית לא רעה. הזינפנדל של היקב לדעתי מוצלח יותר, עם המון פרי אדום באף לצד תבלינים ופלפל, גוף מלא ופירותי וסיום ארוך ונחמד. היינן הסביר את שיקוליו לשימוש בחביות משומשות (למשך שנה) על מנת לשים את הפרי במרכז, ולדעתי צדק. התמחור של 60-70 ש”ח הופך את שני היינות לנגישים יותר - ממליץ לנסות את הזינפנדל.

הפתעת הערב מבחינתי הייתה יקב הר חברון: פתחנו בבלנד שמבוסס בעיקר על מרלו וקברנה ומכונה גבעות ירושלים (40) - פירותי, חנפן וקל לשתיה, אחלה יין בסיסי. לרגע אפשר היה להתבלבל ובמקום שם היקב על הבקבוק לקרוא ‘הר חרמון’ (וד”ל). הלאה המשכנו לרמות יהודה קברנה סוביניון (60), שהציג איזון טוב יותר, הפרי מלא חיים ורענן והשימוש בעץ נעשה במידה טובה. לסיום טעמנו מ-פרדס (80), מרלו שמיושן תקופה ארוכה יותר בחבית, מה שלא פוגע בפירותיות ובאופי הזני המתבטא בריבתיות ומרקם נעים, גוף מלא, תיבול קל ויובש נעים - יופי של מרלו.

 

שני קינוחים לקינוח: כרם שעל בציר מאוחר של כרמל (80 לחצי בקבוק) ממודל 2006 החדש, אחד מיינות הקינוח הישראליים המוצלחים שטעמתי. גם השנה, כשהיין עבר מאסף פז (כיום יינן בבנימינה ובויתקין) לליאור לקסר, היין מצליח להכיל את כל עושר הפרי האופייני לסגנון עם חמיצות עדינה שמצליחה למנוע ממנו להיות מתוק מידי. שדה בוקר עושה קינוח מקורי, זינפנדל בציר מאוחר המכונה גם ZIN ZIN, שמזכיר פורט מהרבה בחינות, עם צימוקים, קליה והרבה תיבול באף, ממשיכים ליין מרוכז מאוד, חריף ומחמם (17.1% אלכוהול) עם סיום יבש ומתובל שממשיך וממשיך (60 לחצי בקבוק תיקון: 60 ש”ח ל-500 מ”ל). מעניין אם כי מרוכז למדי.

כמה נקודות לסיום: חבל שלא מעט יקבים מזגו כמות מזערית לכוסות, שלא אפשרה התרשמות ראויה מהיינות - מה שמתבטא בהעדרות של חלק מהיקבים המציגים מהרשמים. בנוסף, מעניין לראות יקבי בוטיק חדשים, שמתמחרים את היינות בצורה הגיונית וללא יומרות. שווה למצוא ולדוג כאלה שמשלבים באיכות גם מקוריות בזני הענבים או הסגנון.

אוכל, מזח ויין

לסיכום הביקור בלונדון הוזמנו ע”י המארחים למסעדת Ransome’s Dock, הממוקמת על מזח תעלה פנימית המסתעפת מהתמזה, לא רחוק מגשר אלברט בצ’לסי. בניגוד למסעדות מודרניות ומצוחצחות, מדובר במקום שקיים עשור וחצי, מה שבעיני מסמן על איכות ולא על אופנה חולפת. מה שמייחד את המקום ומצדיק פוסט הוא רשימת היינות (PDF), שנבנתה לדברי האתר על מנת לייצג בצורה הטובה ביותר את האזורים והזנים מהם מגיעים היינות.

האוכל במקום מקושט ומעוצב (מבלי להיות מיניאטורי) ועשוי ממרכיבים טריים וכולל שילובים מעניינים. תפריט היין כולל הכל מהכל (טוב, ישראל עדיין לא שם), ורק תפריט חצאי הבקבוקים יכול להרכיב תפריט יין ממוצע. כאפרטיף התחלנו בצרפת, בצאתנו למסע בעולם:

Chablis Premier Cru, Fourchaume, Chateau de Maligny 2005

זהוב חיוור, פותח בקליפת לימון ורמז לאשכולית עם אלון קלוי עדין, לגוף הקל-בינוני מצטרפת גם מינרליות אופיינית לזן, עם חמיצות רכה מאוד שממשיכה לסיום קצר-בינוני. יין רך ומעודן מאוד, נגיש ונעים. להתאים כאפרטיף או לצד מנות פתיחה עם תיבול מאוד עדין (חצי בקבוק).

Ridge Geyserville 2004

אדום אטום ומלא, פצצה של פרי בשל עם פטל דובדבן ושזיף בראש, פלפל לבן, וניל ומעט קליה. גוף די מלא, עוד פרי בשל וטאנין במידה טובה, תבלין עדין וסיום שממשיך וממשיך. פצצת הפרי מסונומה, קליפורניה מורכבת מ-75% זינפנדל, (השאר קריניאן ומעט פטיט סירה), שומרת על איזון טוב תוך הפגנת עוצמה. יין מוחצן ומהנה (חצי בקבוק).

Viñã Tabalí, Late Harvest Muscat 2005

מוסקט קינוח צ’ילאני, עם אף טיפוסי של ענבים ירוקים צימוקים ופריחה, גוף מלא, סמיך, עם חמיצות שנותנת איזון טוב למתיקות הפירותית וסיום שלא נגמר. טעים וטוב (הוגש בכוס).

שבעים, מרוצים ומבושמים קלות חתמנו את הטיול בחיוך גדול.

אירוע בויתקין

הרבה מילים הולכות להיכתב ברשת על אירוע תחילת בציר 2007 ביקב ויתקין שנערך במוצ”ש האחרון. אתחיל דווקא מהסיכום: “תגיד שזה לא יקב הבוטיק הכי מעניין שראית בארץ”, נשאלתי - והסכמתי. לא טעמתי יין שגרתי אחד אתמול. עוד נקודה חשובה - אחד היקבים הכי נטולי-פוזה שראיתי: אין ‘סדרות על’, אין אירועים פומפוזיים ויחסי ציבור משומנים - אלא משאירים ליין את הבמה. כפועל יוצא של הצניעות הזו, מדובר גם באחד מיקבי הבוטיק שמתומחרים הכי נמוך בארץ, ולמעט היין המחוזק שלהם - תקבלו עודף ממאה שקל על כל הבקבוקים, ועל חלק גם עודף משישים שקל (זאת בניגוד ליקבים שבמאה שקלים אי אפשר אפילו לקנות יין אחד). היו יינות שאהבתי יותר והיו יינות שאהבתי פחות, אבל באף אחד מהם לא הרגשתי שהתמחור לא סביר. ולפני שאכתוב על חלק מהיינות, אני רוצה להמליץ על שמן זית ממשק ארנס, ארומטי וטעים, שהוגש באירוע. וליינות…

לבנים

ריזלינג 2006 - חמצמץ, חד, מינרלי, עם פרי הדר ברקע. נחמד ושונה. לא דומה בכלל לריזלינג 2004, ולא מותיר לי ברירה אלא להסיק שהבקבוק שטעמתי אז כנראה סוטה מהכלל, או ששנתיים-שלוש יישון גורמות לו להפוך חברבורותיו. שווה בדיקה. מחיר 75 ש”ח (אני מציין מחירי מחירון).

מסע ישראלי לבן 2006 - אף פירותי ופרחוני, עם תפוחים ירוקים, אננס, ועוד פרי טרופי שלא זיהיתי, חמצמץ ומרענן בפה, קל, נגיש וכיפי. מזכיר במשהו באף את ירדן גוורץ. 60 ש”ח, קניה טובה.

אדומים

פינו נואר 2005 - פרי עדין ובשל באף עם נגיעה של פטריות וירקרקות קלה, גוף קל יחסית, ויובש במידה. במידה מסוימת מראה מאפיינים של הזן. 75 ש”ח.

קריניאן 2005 - גם במזיגה מבקבוק שרק נפתח - פצצה של ריחות שוצפת עוד לפני שמתקרבים לכוס, פרי פרי ועוד פרי, שזיפים, פירות יער ועוד. צבע שחור אטום לבורדו בשוליים, לצד הפרי יש גם רמז אדמתיות וקליה. גוף בינוני-מלא, טאנין ויובש במידה לצד פרי בשל ומתקתק, עשיר ומרוכז, סיום בינוני פירותי שנותן ביטוי לעוד קצת יובש. אחד היינות הישראליים הכי טובים שטעמתי, ומבחינתי כוכב הערב. 90 ש”ח. שווה.

עתידיים

קברנה פרנק 2005 - שחור אטום לאדום עז, באף ירקרקות אופיינית לזן עם פרי, תבלינים ומעט חבית. גוף מלא, המון טאנין ויובש והפרי עדיין לא נכנס להילוך. תיבול נעים ועוד השפעת עץ קלה, סיום ארוך, מתובל ויבש. לתת לו עוד שנה בבקבוק ולהנות.

פטיט סירה 2005 - שחור אטום לסגול בשוליים, באף פרי יער ותבלין, גם כאן הטאנין והיובש עדיין נותנים את הטון ולצידם פרי מרוכז ודחוס עם עוד תבלין, שממשיך לסיום ארוך ויבש. מזכיר במשהו את הפטיט סירה של כרמל. יין טוב ומעניין, שווה לחכות איתו ולעקוב.

קינוחים

בציר מאוחר 2005 - צבע זהב עשיר, באף המון פרי ופריחה. גוף מלא, מתיקות לא מוגזמת, מאוזנת יפה בחמיצות עדינה ואפילו נגיעה מרירה מאוד קלה. סיום בינוני-קצר ופירותי. זהב בבקבוק. 90 ש”ח (לחצי בקבוק), קניתי. בניגוד לחלק מהיינות האחרים מהסגנון, כאן המתיקות במידה סבירה ויש גם דברים שמאזנים אותה. מצוין.

מחוזק NV - אדום כהה, פרי בשל, גוף מלא, פרי מתוק, קליה, קרמל, ורמז קל מאוד למרירות, סיום בינוני ומתוק. היין עשוי טוב וטעים, מזכיר במשהו את המחוזק של הר אודם, אבל לטעמי פחות מעניין ממחוזקים אחרים שטעמתי, ובפרט חסרו לי התיבול והחריפות האופיינים לסגנון. 120 ש”ח.

ארוחת שישי

זוג חברים הצטרף אלינו לארוחת שישי לא מחייבת. למנה ראשונה הוגשו קובה (קנויים) בטחינה (תוצרת בית), וסלט טעים שהכינו/הביאו האורחים, שחציו ירקות חיים וחציו מוקפצים. המנה העיקרית כללה מצע אורז אדום מתובל, ועליו תבשיל בקר איפשהו באמצע הדרך בין הבולונז לבין הצ’ילי שאני מכין. המזגן עבד היטב כדי להכין את האווירה ליין אדום, שאני חרד לגורלו במזג האוויר החם מאז שקיבלתי אותו לפני כחודש במתנה:

Lagunilla, Viña Artal, Rioja Reserva 1999

אדום עז ללא סימני גיל בשוליים, לצד פרי אדום הווניל שולט באף ואולי מעט תבלין. מיד לאחר הפתיחה ושעה לאחר מכן החמיצות שלטה ביד רמה בחיך, אבל אחרי חדרור של כשעה וחצי בבקבוק וצינון קל שלו נפתח גם פרי, שפע טאנין מעודן ומתובל, וחמיצות דומיננטית שממשיכה לסיום בינוני ויבש.

שנתיים בחביות, 80% טמפריניו והשאר גרנאש - היין ללא ספק עשוי היטב, ולמרות שהוא אחרי חמש שנים על מדף סופרמרקט בספרד, הלם טיסה, וחודש שיא הקיץ הישראלי בארון שלי - מרגיש כאילו יש לו עוד שנים לפניו. עם זאת, לא כ”כ התחברתי לחמיצות שלו, הגבוהה יחסית לאדומים ישראליים שאני רגיל לשתות. אם להקביל את זה לטעימת מרקס דה רסקל - היין דווקא הזכיר לי יותר את הרסקל 1860 מאשר את הרזרבה. אולי פתחתי אותו מוקדם מידי ועוד כמה שנים היו עושות לו טוב.

הרי גליל שיראז - קברנה סוביניון 2004

‘שוב אני כמו ילד בחנות ממתקים’, אמרתי לצוות בספיישל רזרב כשהם ניסו לסייע לי בעמידה המתלבטת מול המדף. אחרי שסיכמתי מזמן שבהרי גליל לא מפספסים, זה הבקבוק שליווה אותי ביציאה מהחנות.

הרי גליל שיראז - קברנה סוביניון 2004

צבע שחור אטום הופך לבורדו מדהים בשוליים, באף פצצת פרי יער או-לה-אוסטרליה, ריבה, נגיעות של חבית ופלפל. גוף די מלא, פותח בטאנין מעט חד, מרחף מעל שפע של פרי בשל ומרוכז, עם מתיקות ותבלין מעט חריף. סיום בינוני ארוך, משלב יובש ופרי עם עוד מאותו תבלין.

כיף של יין! שתי מסקנות - לחדרר לפחות שעתיים בבקבוק לפני (או להשתמש בדיקנטר), ולצנן מעט לפני ההגשה. ככה הטאנין קצת נרגע, הגוף מתעגל והשתיה נהנית נעימה בהרבה (גם לשמור את הבקבוק עוד שנה לדעתי יכול לעשות לו רק טוב). אני חושב שזה הבלנד הישראלי מהסוג הזה שאני הכי נהנה ממנו, ובצורה עקבית. גם מהמחיר, 45-50 ש”ח, שממשיך לקשר בעיני את השם של היקב לתמורה למחיר באופן כמעט אוטומטי. רשמים קודמים.

בחצר אצל הפלטרים

שישי אחר הצהריים היה כל כך רגוע, שאפילו החמסין נתן מנוחה ואפשר נסיעה בחלונות פתוחים עם בריזה נעימה. הגענו למושב צופית אחר הצהריים, ונראה כאילו מישהו כיבה את המולת צהרי שישי, וכיסה הכל בקסם כפרי - שלוות ציוץ ציפורים, רחובות ריקים מובילים מחצר מטופחת אחת לשכנתה. שתי דקות מצירי תנועה סואנים בכפר סבא נמצאת בועה, עולם אחר של שקט וטבע.

בחצר של משפחת פלטר סידרו בטווח צעדים ספורים מחדר הקירור חביות עליהן הוצגה והוצעה מיטב תוצרת היקב, לצד פירות, נשנושים וגבינות מצויינות. טל וניר ביחד עם בני משפחה נוספים וחברים הסתובבו בין כ-10-20 האורחים שהיו בזמן נתון במקום.

התחלנו מהלבנים, שם הסוביניון בלאן 06 התאפיין בחמצמצות מרעננת אם כי לעתים קצת משתלטת, ה-unwooded שרדונה 06 היה טוב כמו הבציר הקודם, עדין וחמצמץ, רענן וצעיר עם רמזים קלים להדרים ופריחה. בקבוק הצטרף אלינו לדרך חזרה.

הבלאן דה בלאן (NV), שהוגש בכוסות שמפניה של רידל היה הפתעה מעניינת, זהוב בהיר עם יובש דומיננטי, bone-dry העיר מישהו לידי ואני מסכים, חד ופריך עם מרירות נעימה בסיום. אחלה אפרטיף לדעתי. המחיר של 90 ש”ח לחצי בקבוק הופך אותו אולי לאחד מעשרת היינות הישראליים היקרים ביותר - אבל אני בטוח שכשמייצרים רק 1,400 (חצאי) בקבוקים בשיטה המסורתית העלויות גבוהות מאוד והן המתבטאות במחיר.

משם המשכנו לזוג האדומים שיראז-קבנרה וטריו 05, ומהם לשלישית סדרת T-selection, שכללה גראנש-שיראז, שיראז וקברנה פרנק 05. הטריו נמצא במצב דומה לזה שהוא היה כשטעמתי אותו לפני כמה חודשים, ואני עדיין דבר בדעתי לתת לו לנוח חצי שנה - שנה לפחות בבקבוק. השיראז-קברנה היה במצב דומה, למרות שבטעימה הקודמת הוא היה מצויין ומוכן לשתיה. יכול להיות שזו שאלה של חדרור מספיק, או Bottle variation.

סדרת ה-T לדעתי הציגה פוטנציאל, אבל בהחלט לא מוכנה עדיין לשתיה. הטאנין ביינות היה דומיננטי עד שתלטן, ובעיקר האף, אחרי סחרור, יודע לרמוז על מה צפוי בעתיד, וחושף שלל פירות יער ותבלינים מסביב לעץ. הבקבוק החביב עלינו היה הקברנה פרנק, שהציג בנוסף גם את האופי הזני הירקרק באף, והיה קצת פחות טאני מהאחרים. לחכות לפחות שנה לפני הפתיחה, אם לא יותר. המחירים היו 50 ו-60 לשרדונה ולסוביניון בלאן, 90 לשיראז-קברנה ו-140 לסדרת T.

האירוע כולו ממש לא נראה כמו אירוע טעימה או השקה; הרגיש כמו חברים שמזמינים אותך לאחה”צ בחצר שלהם. בלי שלטים, יחצ”נים ושיווק - רק אווירה נעימה ושקטה.

 רשמים קודמים הסוביניון בלאן 06, השיראז-קברנה והטריו 05, ורשמים (ישנים יותר) מהשרדונה 05, השיראז קברנה 05 ו-T-selection שיראז 2004 (שנותן הצצה על כמה טוב יכול הבציר החדש להתפתח). גם ישראל פרקר ביקר וכתב

תודה למשפחת פלטר על האירוח הנעים, והמון הצלחה בהמשך.