קוקטיילים טובים? וואלה!

ערב מעולה במיידלרס עם חבר’ה מהלימודים והעבודה, וגם תגלית מעניינת. סיכום קצרצר על המקום:

מיקום: באזור האופנתי של ציר מוריה בחיפה. אוכל: חלק טוב , חלק לא, עיצוב: חשוך, בר יפה, קצת רועש. בירות: מבחר סטנדרטי, גינס טריה שמוזגים נכון, האפי האוור (1+1) עד תשע. יין: מבחר בסיסי, כוסות לא משהו. ויסקי: מבחר יפה מאוד (טאליסקר 1988! ועוד) אבל אין התאמה בין התפריט למה שעל המדפים וראיתי מחירים יותר טובים מזה, שירות: סבבה.

אחרי פתיחה של גינס (26) עברתי לביפיטר עם ביטר למון (30 סה”כ) - הג’ין נקי היה לי קצת אגרסיבי אבל החספוס שלו מתיישב היטב עם התוסס ומתקבל משקה מרענן, מריר-חמצמץ שאני סקרן לבדוק גם עם ג’ין אחר.

אחרי הבירות התחשק לגוון, והחלטנו לבדוק את תפריט המיוחדים בקוקטיילים. כאן מצאנו הפתעה נעימה: מקוריות, מרכיבים איכותיים יחסית, ותמחור סביר (הרוב 36, יש גם בפחות). הזמנו כל מיני וטעמנו סביב השולחן, להלן שני קוקטיילים שאהבנו (לא מתכונים מדויקים):

ארבע ורדים - השם מרמז על המרכיב העיקר, הברבן המפורסם, שמשלבים עם סיידר תפוחים, מונין ספייס ולימון סחוט על קרח גרוס בכוס נמוכה. אופי מודגש של ברבן, עם המתיקות המתובלת האופיינית אבל במקום החספוס מגיע הסיידר ולוקח לכיוון אחר… וטעים.

קפה נואר - בכוס מרטיני, וודקה וניל, קלואה, מונין שוקולד לבן ואספרסו. נראה יפה, מריח טוב, האספרסו נותן את הטון ולא בטוח שהרגשתי את כל המרכיבים (היה מונין?) - אבל מדובר בקוקטייל מעניין, מתאים במיוחד לחובבי הקפה ולמי שמחפש משהו לא כ”כ אלכוהולי.

לסיכום - למרות ביקורת שהשמעתי בעבר על מצב הקוקטיילים בפאבים, מסתבר שיש מקומות שיודעים גם להראות את ההיפך.  נכון שמונין נחשבים לסירופים איכותיים, אבל קצת חסר לי השימוש במרכיבים טריים. סה”כ גם אם אנחנו עדיין רחוקים מהנועזות והמקוריות שאפשר לקרוא עליה אצל אור - אנחנו בכיוון נכון.

שעה שמחה בברברוסה

ברברוסה זה שם מוכר בחיפה, ובצדק. מלבד המיקום האסטרטגי מתחת לצומת חורב, והעובדה שיש שם חניה ‘סודית’ בחינם (בשביל מי שמוכן לאתגר מעט את המתלים באוטו) - זה פשוט פאב טוב. המרפסת המקורה מנסה להגיד “פיק-אפ”, ובפנים בר גדול חולש על שליש מהשטח, כמה שולחנות קטנים, כמה שולחנות גבוהים, וכמה שולחנות גדולים עם ספות. מעוצב יפה - חמים ונעים, והמוזיקה לא מזיקה.

תפריט האוכל מצויד היטב ואפשר למצוא שם מנשנושים מושקעים ועד מנות עיקריות רציניות. מצד שני, אפילו שלא הייתי במקום שנתיים, אני יודע שעם ההמבורגר שלהם (45) קשה לפספס. גם הפעם לא פספסו, עשוי בדיוק במידה, כמות יפה של בשר טוב, וגם הלחמניה וכל מה שמסביב קולע בול.

באלכוהול המבחר יפה, עמוד שלם של ויסקי בתפריט ושאר הדברים הסטנדרטיים לא נפקדים גם הם, מבחר רגיל של בירות, הגינס נראתה טריה (לא טעמתי). אם עד עכשיו פרגנתי, אז עכשיו מילת ביקורת - תפריט היין: המגוון טוב מהפאב הממוצע, אבל המחירים יקרים. כשאני אומר יקרים אני מתכוון למאה שקל על חרמון אדום, מאה ועשר על מרלו תבור, ודוגמאות נוספות. חבל כי דווקא האוכל הטוב במקום והאווירה הופכים את הפאב למקום שיכול להריץ הרבה בקבוקים בערב.

האפי האוור הופך את המקום לעוד יותר אטרקטיבי: בין שש וחצי לתשע בערב 1+1 על הבירות מהחבית, 20% הנחה על האוכל, 20% הנחה על יין (שלא מגישים בכוסות) ועוד מגוון הנחות. סיכום החשבון לזוג: שני המבורגרים (36) וחצי בקבוק (90) בדג’רס קריק שיראז קברנה (התחלקנו עם זוג נוסף) - 117 ש”ח. יותר מסביר בהתחשב בתמורה.

מילה על בדג’רס קריק:  מתחיל בריח נהדר, הרבה פירות יער, אבל בפה קצת חמוץ מידי והרבה פחות מרשים מהריח. אפשרי עם אוכל, אבל אף אחד לא יפול מהכסא.

לסיכום, פאב נחמד מאוד, נחמד להתחיל מארוחת ערב בהאפי האוור ולהמשיך לשעות הבילוי היותר סטנדרטיות. אתר

בראון, תל אביב

חַבָרְתי לשכנה יקרה, שויסקי הוא שמה האמצעי לדרינק תל אביבי בשישי בערב. בעצתה, כיוונו גלגלינו אל הבראון, בנחלת בנימין פינת אחד העם. תמורת 20 ש”ח תוכלו לחנות במרחק שלושים שניות הליכה מהדלת, או להשתתף בפולחן התל-אביבי של ההימור שסיבובים באזור יניבו בסופו של דבר מקום חניה פנוי.

המקום מעוצב סביב בר פינתי שתופס את רוב החלל, על הקירות מולו כעשרה שולחנות. חשוך משהו עם עיצוב פשוט וחמים. לקח לנו אולי שתי דקות לשים לב שמשהו שונה. מאוד שונה. אני שמח לדווח שלראשונה בחיי הייתי (בארץ) בפאב ללא עישון, ואפילו לא סיגריה אחת קלקלה את האוויר הנקי.

סקירה ראשונה של הבר מהכניסה גילתה העדר מוחלט של ויסקי בתצוגה. אנחת רווחה נפלטה מפינו כשהתיישבנו מהצד השני של הפינה לגלות שגם שם יש תצוגה - המוקדשת בעיקר לויסקי. מחצית מן המשקאות על המדפים היא הנוזל הזהוב הנהדר, עם מבחר לא רע שכולל גם דברים מחוץ למיינסטרים כמו גלן-דאלן, גלן-קית’ וגלן-אגלין. גם אנשי הוודקה לא יתאכזבו ויגלו למשל לא פחות מתשעה סוגי סטוליצ’נה שונים לצג ייצוג יפה של טעמי הואן-גוך האופנתית.

התפריט כולל כמה קוקטיילים מקומיים שנראה שהושקעה בהם מחשבה ומקוריות, וממה שאפשר היה לראות נעשה שימוש במותגים מאיכות טובה לערבובים, כמו למשל סטולי מנדרינות במרטיני ברונקס (38 ש”ח). כל סוגי הויסקי נמכרים גם בחצאי מנות, אולם בתמחור הגבוה מחצי מחיר מנה.

חצי מנת Strathisla 12 שהוזמנה מולי (42 ש”ח) הייתה נחמדה, עם מינרלים, מרירות קלה ועץ נדיב ומתובל. בצד שלי החלטתי להשלים פער בהשכלה ופתחתי בחצי מנת Glenlivet 12 הפופולרי (30), שהפתיע אותי לטובה. הויסקי בעל ריח פרחוני ונעים עם קצת פירות ברקע, וממשיך מאוד חלק ועדין בפה. כיפי וקליל, אחלה ויסקי למי שרוצה להתחיל ולהכיר מאלטים.

 

אחרי שהתפנינו מהפתיח ניסינו לביבות בטטה וגזר (29), שהיו עשויות כמו שצריך - פריכות מבחוץ ורכות מבפנים, ונראה שייצגו טוב את שאר תפריט הבר המתומחר בצורה נוחה. בנוסף הבר עבר יפה את מבחן הגינס (חצי ב-26), שנמזגה כמו שצריך במזיגה כפולה, כולל ציור תלתן על הקצף.

כל הערב זוג הברמנים ריחפו במיומנות מעל הבקבוקים, שקשקו, ערבבו והגישו. מלבד האווירה הנעימה הברמן גם ידע להמליץ לנו על ויסקי לא שגרתי, על קוקטיילים ועוד.

לסיכום, אחלה ערב, אווירה נעימה, מקום שמתייחס ברצינות לאלכוהול ועם צוות קשוב. הוסיפו לזה את האוויר הנקי ואתם יכולים להיות בטוחים שנחזור.

משהו לשתות ליד ההמבורגר

לפני כשלוש-ארבע שנים נפתחה בחיפה המבורגריה מודרנית ומצוחצחת העונה לשם בורגר פלייס, או - BP. אני לא מאלו שאוכלים במסעדות כל שבוע (או כל חודש), אבל איכשהו מאז הפתיחה עדיין לא הצלחתי להתאכזב מהמקום. למעט המיקום הבעייתי, מרחק יריקה מבתי הזיקוק - מדובר במקום מעוצב ומושקע, עם תפריט לא קטן מלבד ההמבורגרים, שמתומחרים כך שיתאימו גם לכיסי הסטודנטים, 35-39 ש”ח להמבורגרים 220-300 גר’, שעשויים מיופי של בשר. שירות צעיר, יעיל ואנרגטי, בר גדול ומבחר יפה: חובבי המאלט יוכלו למצוא לצד הדברים השגרתיים גם לאפרויג 30, באלוויני 25 ושאר יצירות מופת, וגם שאר תפריט האלכוהול לא מוזנח.

בערב המקום תופס יותר אווירה של פאב, אם כי השולחנות גם מלאים באנשים שאוכלים, רובם בראשית שנות העשרים. באתי לא רעב, ותמחור הויסקי הידידותי יחסית הטה את הכף כנגד גוורץ אמריקני שמגישים בכוס. הבחירה הייתה פשוטה הפעם:

Grant’s Ale Cask

לא בדיוק ויסקי מורכב או מעניין במיוחד, אבל מהווה שינוי מרענן וחיובי לעומת הגרסה הבסיסית של גראנט’ס - שאני מוצא לא מוצלחת במיוחד. האף אלכוהולי משהו, אבל בחיך הויסקי חלק ונגיש יחסית, בעיקר טעם מאלטי של ויסקי, חמצמצות ויובש עדינים וחביבים עם טיפת חריפות ועץ לקראת הסיום. לא בדקתי עדיין, אבל אני מהמר על מרכיב לואולנדס בבלנד. אפילו במחירים שמחוץ לדיוטי פרי לא מדובר על ויסקי יקר (130 ש”ח ומטה לבקבוק), ולדעתי זה אחד הבלנדים הסקוטיים הנגישים והחביבים ביותר בטווח המחירים הנמוך. נסו בפאב הקרוב לביתכם (וקבלו עודף מ-30 ש”ח…).

נורמה, אהובתי

“איך היית בנורמה ג’ין רק פעם אחת?” התריס אחי הקטן בדרך. “צודק”, עניתי בבושה. זה שרוב החבר’ה שלי נמצאים באיזור חיפה לא תירוץ מספיק טוב. במקום להרחיב במילים, אסתפק ואומר שעמותת הויסקי הישראלית לא בוחרת באקראי את פאב הבית שלהם. מלבד משהו כמו 140 סוגי ויסקי, לא מדובר בפאב של מכורי ויסקי, וכולל מבחר לא שגרתי של בירות, בהן גסר האוסטרית, סן-ברנרדוס, ניוקאסל, בימיש ועוד. כמובן שכל שאר מרכיבי הבר לא מוזנחים וכוללים תפריט סטנדרטי של כהילים, יין, ליקרים ועוד. תפריט האוכל נראה די טוב, אבל אחרי ארוחה משפחתית לא היה בו עניין מיוחד. מלבד מבחר הויסקי המרשים, המקום מאפשר להזמין חצי מנה מכל סוג ויסקי, בחצי מחיר (יש כמה מחירים די משתלמים, כמו 65 למנת גלנפידיך 18), כך שמתאפשר לטעום יותר סוגים. בנוסף יש טעימות מיוחדות במחירים מעניינים, שווה לברר. מלבד השירות הזריז, חצאי המנות שהגישו לי נראו יותר קרובות לגודל של מנה מאשר לגודל של צ’ייסר. באתר הפאב תוכלו להתרשם ממגוון הויסקי והבירה.

פתחתי בחצי מנה קליינליש 14 (33 ש”ח). קצת קשה להבחין בפאב בארומות בדיוק מספיק בשביל לכתוב עליהן, אבל אני יכול לסכם בפשטות: עד כמה שהצלחתי להבחין הויסקי דומה כמו שתי טיפות מאלט לטאליסקר 10. אלכוהולי, חריף, עישון טוב במידה, עוקצנות רבה, פלפל והשפעת חבית, אפטרטייסט ארוך ומעקצץ. הדמיון בין השניים שופך אור חדש על הדיון הארוך שלנו בנוגע למרכיבי ג’וני השחור. צריך לטעום את שלושתם זה מול זה ולהכריע.

המשכתי בחצי מנה גלנמורנג’י סלר 13 (30 ש”ח), בעקבות הפוסט הזה. בשלב זה הייתי יותר שקוע בשיחה, וכנראה שחריפות הקליינליש השאירה את הבלוטות שלי קצת בהלם. אז אני חושב שהייתה שם קצת פירותיות ואולי נגיעה של מליחות. לקח להבא: קודם טועמים ספייסייד ואח”כ מעושן-חריף.

    

שוב מזל טוב

מזל טוב לאייריש האוס, החוגג יום הולדת רביעי! אצלי זו חגיגה כפולה, כי האייריש חוגג ימי הולדת ביחד עם התואר שלי. כרגיל, מבצעי גינס (חולצה חדשה), צ’ייסר המבצע התורן היה ה-Clontarf שמשווקים במרץ עכשיו, ולהוסיף על מה שכבר כתבתי - פשוט אצטט את קיפניס, ואקרא לו ‘סופר-ידידותי’ (עם הסתייגות מהרגלו המגונה לדחוף קרח למקומות שלא מיועדים לכך).

להקת Overtone נתנה בראש בהופעה מחשמלת של כמעט שעתיים, הבאסיסט והסולן טיילו על הבר ורקדו בין המנורות, הגיטריסט הוציא אש מהמיתרים, ומעברי סגנון כמו בון-ג’ובי - גאנז - rage - קרביץ - RHCP היו עניין שבשגרה. מעולה.

אז מי שלא היה, או שאין לו (עוד) חולצה להוכיח, גם מחר ומחרתיים (31.7, 1.8) חוגגים יום הולדת. יש הגבלת גיל בכניסה, כדאי לברר מראש וגם להזמין מקום. אייריש האוס, רחוב יפה נוף 120, מרכז הכרמל חיפה. 048103776.

פאב ה-Sketch

מעשה בארבעה סטודנטים חיפאים שובתים המחפשים להרוות את צמאונם. אייריש מפוצץ הוביל אותנו 50 מטר הצידה ממרכז הכרמל אל ה-Sketch שאף אחד מאיתנו עדיין לא הכיר.

גרם מדרגות (חיפאי טיפוסי) חשוך ומיסתורי הוביל אותנו לדלת שחשפה פאב קטן ושקט יחסית הכולל בר ארוך עם מגוון כל טוב וכעשרה שולחנות. מוזיקה מגוונת ולא רועשת מידי, תאורה קצת חשוכה ועיצוב נקי. התפריט כולל מגוון נחמד של ויסקי במחירים נמוכים משמעותית ממחירי הפאבים במרכז הכרמל - המאלטים הבסיסיים באיזור ה-40-47 ש”ח, הבירות מחבית כללו בין השאר ויינשטפן וגינס. בקצרה: מקום חביב ונעים, שירות טוב - נחזור.

מולי בשולחן שיראז של טו-וינס (28) שמטעימה קצרה היה ממש נחמד, אף שיראזי מוביל לפרי עשיר מאוזן עם טאנין. נוסף לרשימת הקניות לבדיקה מעמיקה יותר. קוקטייל בסגנון קוסמו שהכינו מאבסולוט קורנט (32, יפה מאוד), ואצלי משהו שהייתי סקרן מזמן לטעום ותג מחיר של 30 ש”ח עשה את ההחלטה לקלה מאוד.

Ledaig

צבע צהבהב בהיר, האף פותח בכבוּל דומיננטי, אבל אחרי שמתרגלים אפשר להבחין מתחתיו בפריחה ולימון. גוף קל פלוס ובאופן מפתיע עדין יחסית לאף, עם עוד נגיעת הדרים ויובש שהופך להיות דומיננטי באפטרטייסט, הבינוני באורכו, שם גם מצטרפת אליו נוכחות רצינית של עשן.

נחמד ולא יומרני. בתג מחיר הקטן בחצי לעומת מאלט Islay פשוט (אפשר להשיג בפחות מ-170 ש”ח בארץ) הוא נותן תמורה יפה למי שאוהב הרבה כבול בויסקי שלו. מלבד הכבול, הויסקי לא בכיוון של לאפרויג או ארדבג, ולדעתי גם לא מנסה להיות. הגוף והחיך הידידותיים יחסית לז’אנר הפכו אותו מעניין לדעתי, והם כנראה נובעים מהעדר יישון ממושך בחביות. מי שמוצא אותו בפאב - בהחלט מצדיק בדיקה.

 

 כתבה של יאיר גת, שגיא קופר

חולבים את פטריק

אני לא רואה את יום סט. פטריק כחג, או כמשהו שאסור לפספס, אלא כהזדמנות לשתות את הגינס שלי באווירה קצת יותר… שמחה

הפאבים האיריים התחילו בארץ ובעולם לפרוח לפני כעשור. קראתי כבר לא מעט כתבות על הפאב האירי כמותג, ואין לי בעיה עם זה. אני רואה את הפאב האירי כמניף הדגל של תרבות השתיה, וגם שאר הדברים שהאירים עושים מסביב לגינס שלהם, כמו התפריט, העיצוב והאווירה - משתלבים יפה

עד כמה שאני זוכר המוֹלי בלומס (”מולי” בפי מי שמכיר) ברח’ הירקון בת”א הוא החלוץ אצלנו. שם למדתי מה זה גינס, בתור חייל צעיר שלא הבין למה צריך למזוג את הבירה בשני שלבים. שם חונכתי באיכות של פיינט טריה וצוננת, הפרפקט קאפ האגדית. דווקא בגלל זה מה שהיה שם אתמול בסט. פטריק עצבן אותי

אני מניח שארבעה מתוך חמישה קוראים יחשבו שזה טיפשי, אבל מי ששותה מספיק גינס כנראה שיבין. הגישו גינס בכוסות פלסטיק. גינס. בפלסטיק. בפאב אירי, ויש מי שיגידו הפאב האירי. כל מה שטוב בגינס נהרס לדעתי כששותים אותה בכוס פלסטיק. אני מבין לגמרי את שיקולי הפאב, אבל לא מסכים איתם. זה כמו שבשעת לחץ הם יתחילו למזוג את הגינס בפעם אחת. חילול הקודש. ניסיתי הכל על הברמן - החל מהצעת שוחד, הצעה לשטוף בעצמי את הכוסות, וכלה בפריטה על מיתרי המקצועיות, אך ללא הועיל

מסחור. גם אנחנו מרוויחים מזה, אתמול למשל על כל שלושה פיינטים (תכף נדבר על מה זה פיינט) אפשר היה לקבל פיינט נוסף או חולצה המנציחה את המאורע. הגענו בשלוש בצהריים, ולא ציפיתי לשלם את מחיר ההאפי האוור המצויין של 15 ש”ח לכוס, ו-24 ש”ח לכוס זה גם בסדר, אבל כשגובים 24 ש”ח לכוס פלסטיק, והיא הופכת להיות של 400 מ”ל, המסחור חושף את פרצופו המכוער. תוך שעה כבר היינו בחזרה באוטו

על הכרטיסיה שחילקו היה כתוב בגאווה: אצלנו חוגגים 4 פעמים בשנה! סט. פטריק - דיינו, יום הולדת למולי בלומס - דיינו, יום הולדת לליאו בלומס - דיינו, ואה, בל נשכח - בלומסדיי. חגיגה בפאבים איריים זה תמיד טוב, אבל כשזה מגיע למה שתואר בפסקאות מעל - תודה אבל לא תודה. יכול להיות, שמי שמאחורי הפאב המצוין (עדיין) הזה, עסוק יותר בפתיחת לאונג’/קוקטייל ברים אופנתיים ולרגע פרח מזכרונו איך הכל התחיל - תרבות שתיה

נ.ב. על הכוסות: באייריש האוס הייתה השבוע עמדת גינס נוספת בכניסה בה הגישו גינס בכוסות פלסטיק, אבל כל מי שרצה הגיע לבר וקיבל כמה גינס שרק ירצה בכוס זכוכית

אייריש האוס - לא לפספס

הבהרה: כותב שורות אלו יושב עם חולצה עם לוגו מאוייר של גינס מלפנים ולוגו של האייריש האוס מאחור, לאחר 2 ליטר גינס פלוס שני צ’ייסרים - ותודה רבה לנהג(ים) התורן!

טוב, היום הסתיים מבחן אחרון (למרבה הצער מועד א’ אחרון ולא מבחן אחרון). אחרי שהמרצה קרא לכולם למסור את הטפסים צעקתי בכיתה “היום בעשר באייריש”. במחשבה מקדימה התקשרתי להזמין מקום (אייריש האוס, דרך יפה נוף 120 חיפה, 04-810-3776) ואז עדכנו אותי במשהו שהלימודים השכיחו ממני - השבוע פסטיבל סט. פטריק. אז מה זה אומר? האייריש האוס עושים פסטיבל של שבוע. ומה זה אומר לנו? על ארבעה פיינטים (25 ש”ח כ”א) של גינס/קילקיני מקבלים פיינט נוסף בחינם וחולצה שווה של גינס. על ארבעה צ’ייסרים (10 ש”ח) של בושמילס מקבלים חולצה של בלאק בוש. על כל אחד משני המבצעים הקודמים זוכים להשתתף בהגרלה לכרטיס טיסה לאירלנד

ברגעים אלו אני לא במצב לכתוב עוד דברים חכמים בנושא (אני מתפלא שאני בכלל מצליח את זה בלי שגיאות הקלדה) - אלא רק להמליץ בחום. ברוב הימים גם יש הופעות חיות של להקות בסגנון אירי ואווירה חמה ומיוחדת. כשיש הופעה יש מינימום הזמנה של חמישים ש”ח (למעט במרפסת) - בכל מקרה ממליץ בחום להתקשר ולברר, בין ה-12 למרץ ל-17 למרץ

האתר

ערב בעוגן

בשנה האחרונה העיר התחתית בחיפה הפכה למיקום שתיה מועדף עלי ועל השותפים שלי לדרינק. מדובר בעולם שונה משדרות הפאבים הנוצצים בכרמל, האווירה מבוגרת יותר, רגועה יותר, שקטה יותר ללא הדוחק, והבירה לרוב מצויינת. אה, גם לחנות עשרה מטרים מהדלת של הפאב זה לא דמיוני כמו שיכול לחשוב מישהו שרגיל לשתות בת”א או במרכז הכרמל

לראשונה ביקרנו הערב בפאב העוגן. מתחת לשם על השלט כתוב בפשטות “מאז 1942.” הסתכלנו אחד על השני, ואז בחזרה על השלט, וכבר המקום קיבל כבוד. בפנים מתגלה חלל גבוה, בר שתופס כשליש מהשטח, עוד כשישה שולחנות עם ספות קיר. קומה שניה עם עוד כמה שולחנות, רק מעל הבר. עיצוב יפה, קצת עץ, כל מיני ענתיקות מעניינות על הקירות, תאורה מעומעמת אבל לא חשוך מידי. ניתן לחוש בהשפעה בריטית קלה. עוד שתי נקודות קטף המקום כששמתי לב שהמזיקה בכלל לא חזקה ומאפשרת דיבור בווליום של שיחה רגילה

במקום מבחר מאלט יפה, כולל שמות כמו אובן, גלנקינצ’י, שני סוגי אברלור, שלושה סוגי ארדברג, ועוד דברים פחות שגרתיים. מחירי המאלט נעים בין סבירים למעל הממוצע. פיינט הגינס (23 ש”ח) הייתה טובה, טריה, ונמזגה בסדר. הברמנית הסבירה שהמקום מתרכז בגינס טובה ובויסקי, ועושה רושם שזה לא דיבורים באוויר. מכיוון שלא נהגתי, החלטתי לחזור לחיפושי אחר הדג’סטיף המריר שימצא חן בעיני

אנדרברג - מגיע בבקבוקון מינאטורי של 20 מ”ל (26 ש”ח) עטוף נייר חום. איתו קיבלתי כוס שנאפס קפואה. צבע חום, כמו שוקולד מריר שקוף למחצה. אף מלא עשב, בפה חלק, עשב עשב ועשב, מעט קרמל ואולי משהו קלוי, 44% אלכוהול לא מורגשים בטעם, מריר במידה בינונית, מתיקות כמעט ולא מורגשת, שלא מקלקלת את המרירות הטובה. היה יכול להיות הדג’סטיף שאני מחפש אלמלא סבל מבעיה אחת - הטעם שלו מזכיר אחד לאחד סירופ שיעול שזכור לי מהילדות, כנראה מרכיב משותף לשניהם נמצא בין עשרות העשבים שמוצו ליצירת המשקה. הלאה בחיפושים, הבא בתור בשאיפה יהיה רמזוטי

שורה תחתונה - הפאב מצא חן בעינינו, אווירה טובה, גינס לעניין, והמקום יפה ומזמין. לא ייקח הרבה זמן עד שנחזור

 

מזל טוב

אייריש האוס, הפינה האירית השכונתית החיפאית, המשפחתית והאינטימית, חגגה השבוע יום הולדת שלישי. הגעה מוקדמת חשפה שקט חשוד מבחוץ, אבל עם הכניסה התברר שלהקת כחול הייתה בכיוון כלים. תראו לי פאב מלא לגמרי, באמצע השבוע בשעה מוקדמת כמו 22:20, ואראה לכם פאב לא שגרתי

לפני פניה לצורך של למצוא מקום לשבת (אין) יש צורך הרבה יותר חשוב. יצירת קשר עין זריז עם ברמן עסוק והעברת מידע תמציתית וקצרה: “פעמיים גינס”. עכשיו אפשר להרגע. יש מקומות, שבהם כשמזמינים גינס לא צריך לדאוג. הברמן מתנתק מהעולם לדקותיים, רק בשביל הכוס שלך, אותה הוא שולף נקיה מהמדף, ובתנועה בוטחת מציב אותה מתחת לברז המיוחל. אותו מעיין האושר נפלא, מפכפך זהב בצבע שחור עם לבן בשוליים. הכוס נמצאת לה בהטייה של 45 מתחת לברז, אותו הברמן מושך לכיוונו עד הסוף. עם המזיגה הוא מיישר לאיטו את הכוס, וכאשר גובה הבירה מגיע לכחמישה סנטימטר מתחת לשפה, והכוס כבר ישרה - היא יוצאת לפסק זמן ומונחת במלוא הכבוד בצד. בזמן הזה ברמן מיומן כבר ימזוג את הפיינט השניה. בעוד הכוס השניה מתמלאת, הבועות בכוס הראשונה שוקעות לאיטן. אחרי כדקה וחצי של המתנה, היא מוכנה לאקט הסיום הקריטי במזיגה. הפעם הברמן יציב אותה בעמידה מתחת לברז, וידחוף בעדינות את הברז החוצה. המזיגה הזו אחראית לכתר הקצף הסמיך והעשיר, שהוא אולי הסמל הכי מפורסם לגינס ולאיכותה. המהדרין והמקצוענים, יודעים לצייר תוך כדי מזיגה, על הקצף, עלה תלתן ( ה’שאמרוק’ ) באמצעות הזרם של הגינס. עכשיו מגיע המבחן של השותה

אין כמו גינס כדי ללמוד על סבלנות, ועל כך שדחיית התענוג יכולה להעצים אותו. על השותה לבלוע את רוקו ולהתבונן כיצד שוב הבועות לוקחות את הזמן, שוקעות ומשתקעות אל כיוון תחתית הכוס, כאשר כל אותו זמן ראש הקצף העשיר קורא לו, מהפנט אותו, בפיתוי מריר משובח ומזמין

הגיע הרגע המיוחל, מרימים את הכוס, מקישים אותה בכוסות השכנות, ומקרבים אותה אל השפתיים. עוד לפני המגע מרגישים משב צינה עדין עולה מהכוס, ואז הנשיקה הראשונה עם הקצף המלטף, מקדימה במרירות עדינה את הטעם העומד להגיע. הנוזל הכהה מבקיע דרכו דרך חומת הקצף, והדבר הראשון שמרגישים בפה זה את המרקם המלא, המעודן והמיוחד לבירה. מיד לאחריו נשטף הפה בטעם המריר עם השוליים המתקתקים, שהופך את החווייה האירית הזו למשהו ששווה להעלות על הכתב. בפה שלך מסתחררת מערבולת של קצף, מרקם וטעם, תזמורת שמנוצחת על ידי מרירות מעודנת, המשלבת בין המרקם העשיר והסמיך לטעמים המפנקים. אין מנוס אחרי הלגימה מלעצום את העיניים, והחיוך כבר מתרחב מעצמו

אתה כבר לא ממש שם לב כיצד הלהקה אורגת בצורה מופתית מוטיבים של בלוז ושל קאנטרי במוזיקה עממית אירית, אלא מתייחד עם התענוג הקריר שיש לך ביד, וצועד צעד נוסף לתוך האווירה המשפחתית האינטימית של המקום. אחרי שלוש או ארבע כוסות כאלה, ומספר לא ידוע של צ’ייסרים, אתה מוצא את עצמך רוקד עם עוד איזה שמונה אנשים שלא פגשת מעולם ריקודים איריים, קפיצות ומעגלים, באווירה שלא זכורה לי כמותה לטובה מזה זמן רב

אז כדברי המשורר עלום השם

Here’s to a long life and a merry one.
A quick death and an easy one.
A pretty girl and an honest one.
A cold pint– and another one!

!שנה טובה וחג שמח