ערב עם ויסקי במרפסת

חבר ותיק, מרפסת עם עציצים ונוף למפרץ חיפה, בקבוק מים ושורת מאלטים.

Balvenie 12 Doublewood - כנראה שהטעם שלי עקבי מאז הפעם האחרונה - צבע כהה-אדמדם יותר, אף עם וניל, לא הרבה שרי כמו שציפיתי ומשהו הדרי, אולי קלמנטינה. פה מלא ומוצק, עץ כמעט לעיס, יובש מצויין עם פירותיות ברקע. מוצק ושרירי - אחלה וויסקי. קונוטציה: מקאלן אלגנסיה.

משם המשכנו ל- Glenfiddich 15 Solera Reserve. קראתי לו לפני שנה כבול-לייט, והיום אני חושב קצת אחרת. באף פירות כמו תפוח, שרי עדין, ומשהו מעושן עדין מאוד - כנראה מהחביות. גוף בינוני קליל, פירותי וטעים אבל עם תבלינים קצת חריפים וגוף יותר משמעותי מאחיו הצעיר, באפטרטייסט חוזרת עוד רמיזה קלה של חבית בדמות קליה, פלפל ואולי עשן. יותר עדין מהבאלוויני, פחות עדין מגרסת ה-12, כנראה עקב שימוש בשליש חביות חדשות.

ויסקי שלא שמעתי עליו, שהובא מסקוטלנד - Glen Turret 10, צהוב בהיר מאוד, מריח טחוב ומעט כבולי, מאחריו לימון ואולי וניל, קל בפה, חד וחמצמצץ. ויסקי עדין ורענן. קונוטציה: לדאיג עם פחות כבול.

מהיבשה עברנו לאיים - עם לגוולין 16 וטאליסקר 18, שראויים שניהם (ויקבלו) לפוסטים משלהם. הראשון בוצי, כבולי, שמנוני ומלוח, והשני חריף, עצי, עשיר ומלא, כנראה הבקבוק האהוב עלי מהמדף.

מחירי שתיה בדיוטי פרי

מאחר והאתר של הדיוטי פרי לא ממש עודכן בשנים האחרונות, ומאחר ומדיניות המיסים גורמת ללא מעט אנשים להשתמש בו כמקור הבלעדי של קניות אלכוהול ב-150 ש”ח צפונה - שלפתי פנקס ורשמתי כמה מחירים, לשימוש הכללי של הקוראים.
בגלל התנודות במטבע האמריקני המחירים משתנים לעתים קרובות, אבל בכל זאת מדובר על איזשהו בסיס להשוואה. הקישורים מובילים לפוסטים שהויסקי מוזכר בהם. המחירים בדולר ונכונים ל-22 באפריל 2008. הרוב של הבקבוקים זה 1 ליטר.
מאלט ויסקי

ארדבג 10 - 69.9

לאפרויג 10 - 55.9, 2 ב-99 ; לאפרויג 10 חוזק חבית - 69.9, 2 ב-129.9 ; לאפרויג רבע חבית - 65.5

טאליסקר 10 - 62.9

לגאוולין 16 - 104.9, 2 ב- 169.9

גלנמורנג’י 10  - 59.9, 2 ב-99 ; גלנמורנג’י סלר 13 - 60.9 ; גלנמורנג’י פורט/שרי פיניש - 65.5 ; גלנמורנג’י בורגונדי פיניש - 59.9

גלנליווט 12 - 55.9

באלוויני 10 - 53.9, 2 ב-99, באלוויני 12 דאבלווד - 59.9, באלוויני 17 - 139.9, 2 ב-249

גלנפידיך 12 - 46.9, 2 ב-85, גלנפידיך קאורן - 53.9, 2 ב-99, גלנפידיך 15 - 59.9, גלנפידיך 18 - 73.5, 2 ב-129.9, גלנפידיך 30 - 359.9, 2 ב-399.9

גלנקינצ’י 10 - 61.9

מקאלן פיין אוק 10 - 55.9, 2 ב-99

היילנד פארק 12 - 48.9, 2 ב-89 ; היילנד פארק 16 - 65.9 ; היילנד פארק 18 - 99.9, 2 ב-129.9

סקאפה 14 - 69.9, 2 ב-129.9

טורמור 12 - 57.9, 2 ב-99

אברלור 10 - 48.9, 2 ב-89

Glen Dullan 12 שנה - 75.9, 2 ב-129.9

בלנדד ויסקי (ובלנדד מאלט)

בלאק בוש - 35.9, 3 ב-99

בושמילס - 27.9 ; בושמילס מאלט 10 - 46.5, 2 ב-85

ג’יימסון - 26.9 ; ג’יימסון 12 - 47.9 ; ג’יימסון גולד - 70

טולמור דיו - 26.9

גרנט’ס שרי/אייל קאסק - 22.9

ג’וני שחור (1.125 ליטר) - 55.9, 2 ב-99 ; ג’וני בלו - 261.9, 2 ב-499

סתרתיסלה 12 - 52.9, 2 ב-99

שיבאס 12 - 46.9

ג’ק דניאלס (1.75 ליטר) - 55.5

ג’ין

גורדונ’ס - 21.9, 2 ב-39 ; בומביי ספיר - 22.9, 2 ב-39 ; ביפיטר - 19.9, 2 ב-35.9

רום

קפטן מורגן ספייס - 15.9 ; קפטן מורגן בלאק לייבל - 18.9, 2 ב-35.9 ; בקארדי בהיר - 18.9, 2 ב- 35.9 ; זקאפה 23 שנה - 57.9 ; רום Cruzan במבצע 1+1 - 16.9

ליקרים ושונות

דרמבוי (750 מ”ל) - 33 ; בחרובקה - 15 ; בנדיקטן 42.9, 2 ב-79.9

בייליס 32.9 ; דולי’ז - 23.9 ; שרידנ’ס - 31.9

מידורי - 31.9 ; בד אפל - 26.9 ; פיגלינג 19.9, 2 ב- 35.9

גראנד מרינייה אדום - 44.9, קוואנטרו - 31.9, סאות’רן קומפורט - 25.9

ויסקי. קצת ויסקי.

בואו נשתה קצת ויסקי לפני שזה נהיה חמץ, הציע האימייל. אז שתינו. דירת המכנס, שולחן שמרוב בקבוקים כמעט ואין בו מקום לכוסות הטעימה, מסביב אושיות הויסקי של הרשת העברית - Islay האחת והיחידה, גיא, עירא ואורח חדש ומגניב (תגיב לפוסט אם אתה רוצה להזדהות!). ממש עמדתי על כתפי ענקים…

התחלתי עם הקלים, גלן אורד 12 (Glen Ord) - באף בעיקר לימון ומעט תבלינים. גוף מלא וסמיך, הדרים, חריפות קלה, עישון חבית קל-בינוני, סיום ארוך וחמצמץ. נחמד, למעט לגוולין עוד לא טעמתי ויסקי עם כזה גוף מלא. שווה בדיקה.

את הבאלוויני 10 (Balvenie) אני מכיר ולא מאתמול, אבל טעמתי שוב כי אני רוצה לקנות בקבוק. בדיוק כמו שאני אוהב - פשוט יחסית, עם המאלטיות העדינה, הפירותיות שמזכירה לי בעיקר תפוחים, לא עדין בפה כמו גלנפידיך 12 אבל ידידותי למדי. ככה אני אוהב את הספייסייד שלי. מזכיר לי מאוד את הגלנמורנג’י 10.

משם לגלנמורנג’י טרדישינל (Glenmorangie Traditional) - הרבה ים ומליחות, אלכוהולי למדי, משהו קצת מעופש, בפה חד וחריף, מליחות ותבלינים, פיניש ארוך. לא אהבתי.

ביקבוק עצמאי של קליינליש 13 וינטג’ 1992 (Clynelish) - בהיר יחסית בצבע, הדרים, פלפל לבן, אולי ג’ינג’ר, קצת חד ואלכוהולי בפה אבל מעט מים סידרו את העניין, לימוני, מתובל למדי, עישון נדיב מהחבית שהזכיר לי את המפגש עם קליינליש 14. ויסקי נחמד ומעניין.

נשימה ארוכה: פורט שארלוט - או בקיצור PC6. פצצת האלכוהול (61%) בת ה-6 הזו היא פשוט שדה משחת. מעל כל הטעמים והריחות יש אחד סופר-דומיננטי: בשר מעושן. בעיקר הזכיר לי חזה אווז. מתחתיו יש כמות נדיבה של כבול, טונה אלכוהול, וניל. בפה גוף מלא, חריף מאוד, מרוכז, מינרלי, בומבה של עשן, סיום ארוווךךךךך שלא עוזב את הפה. הוספנו כל פעם עוד כמה טיפות מים - וכל פעם קיבלנו ויסקי אחר (שאנשים אפילו לא זיהו בתור PC6), בהמשך הוא חשף גם עשבוניות קלה, אדמתיות שמזכירה לי קצת לגוולין. ערס רועש וחוצפן - ויסקי של חוויה, של למידה ושל התנסות. פחות משהו להנות מהכוס לאורך כל הערב.

לקינוח - ולא סתם אני משתמש במילה הזו - טמנבולין 35 (Tamnavulin). לא כל יום אני שותה ויסקי ממזקקה שבכלל לא שמעתי עליה. לא כל יום אני שותה ויסקי מבוגר בהרבה ממני. אבל רגע - זה בכלל ויסקי? אני חושב שיותר נכון לקרוא לו שרי שהתחפש לויסקי. צבע של שרי, ריח של שרי עם פירות יבשים ופלפל (קינמון או שזה הדמיון שלי?), בפה חריף, פירותי מאוד, קומפוט וברנדי - כל זה לצד יובש מעולה. פיניש ארוך ופירותי עם עוד תבלינים (ציפורן?). באף הזכיר לי מאוד את השרי של סנדמן, אבל בטעם הוא יותר חזק, מתובל ויבש. קינוח מגניב לכמה שעות של תענוג סקוטי. תודה!

The answer my friend - is blowin’ in the peat

מפרסת מעל רחוב שקט של מטרופולין עייף. טמפרטורה קרירה-מצויינת של תחילת אביב. זוג כוסות נמוכות, מכילות חומר טוב:

המון כבול, קצת עץ, קליה, ועישון. גוף בינוני עם כבול בראש, אחריו פקאנים ובוטנים, טיפת מליחות, משהו שמזכיר תבלין מזרחי, כבול, עשן, ועוד כבול, סיום ארוך ומלטף.

כמו לאפרויג 10 - בלי הבעיטה ובלי המדיצינליות. מזכיר לגאוולין 16 - עם גוף פחות מלא, ואולי קצת פחות מורכב.

כמה כבול אפשר לדחוף לויסקי ועדיין לשמור עליו מאוזן, נעים וטעים? Laphroaig Quarter Cask זו התשובה. האח הגדול (לא מבחינת גיל) של לאפרויג 10 - אחד שהתבגר ממרד הנעורים והוא מיושב בדעתו ומאוזן. או כמו שאמרתי בפתיחה - חומר טוב.

ולסיום - מחווה לכותרת הפוסט בקישור.

בחיוך אירי

ההליכה בסמטאות נווה צדק בלילה תל-אביבי הובילה אותי לרחוב עם ניחוח אירופאי, בתי קפה קטנים שנשפכים למדרכה, אנשים צעירים ויפים. קפה פינתי אקראי שמלבד אספרסו כפול, מרוכז וסמיך - מגיש גם שמפניות איכות. המרירות של האספרסו לא מגרשת את הטעם המתקתק שבפה - שארית של ערב מעניין.

תזמון יום עבודה והגעה מחיפה, תכנון זמנים ומסלול נסיעה עוקף-פקקים כולל מפה - כל זה לא עזר נגד האנטרופיה התל-אביבית: פניה שמאלה שנחסמה באזור הבימה הביאה אותי עד הטיילת במהירות ממוצעת של 20 קמ”ש בפקקים, או במילים אחרות: באיחור יפה.

בחדר האח”מים של מסעדת קימל חיכו מולי חמש כוסות יין ממוספרות באנונימיות, ומעט יותר רחוק יונתן ישי וטל חוטינר משני הצדדים של המצגת. יש מי שיגיד “מה כבר יש לספר על מזקקה בצפון אירלנד?” - אבל יונתן הוא מעיין שוצף של ידע, כולל היכרות עם פרטים אישיים שאי אפשר למצוא בגוגל (מה שמסביר חלק מהשאלות המטורפות בחידונים של האגודה). לשמוע אותו מגולל בכריזמטיות סיפור על ויסקי זו חוויה לא פחות מהויסקי שטעמנו. וטעמנו. אומרים שאין תרבות אלכוהול בארץ, אבל מעל שלושים איש (להכפיל בשלושה מפגשים שנערכו) שמוכנים לשלם ממיטב כספם ללמוד על ויסקי - חושבים אחרת כנראה.

האוכל כלל מנות קטנות, חלקן מעניינות - אבל בעיקר הצטיין בכך שלא הפריע לטעימה עצמה: לא בטעמים ובמיוחד לא בתזמון - המנות ה’עיקריות’ הגיעו רק לקראת הסוף במתכוון. בכל זאת, הערה קטנה למסעדה: השקעה במרכיבים איכותיים זה מצויין, אבל כדאי למשוך את זה עד הסוף - גם לקפה ולתה.

כפתיחה עשינו טעימה עיוורת של בלאק בוש מול ג’וני בלאק - לא אתגר מיוחד. מכיוון שאין לי הרבה ניסיון עם ויסקי אירי - אנסה למצוא תאום סקוטי למה ששתיתי כדי להעביר את התחושה.

Black Bush

שרי מתקתק מורגש היטב בריח ובטעם, המאלטיות שאני אוהב ומחפש בויסקי צועדת איתה. קליל, מתקתק, נגמר בפירותיות קצת מתובלת ונגיעה אלכוהולית. כ-70% מאלט שמיושן 8 שנים, הגריין מיושן 6 שנים - שניהם מקבלים פיניש בחביות שרי. ויסקי כיפי וחלק, סופר-נגיש ולא פחות חשוב - התמורה הכי טובה שראיתי למחיר. 165 ש”ח במועדון הויסקי (לא מאוד רחוק ממחירי דיוטי פרי). תאום סקוטי: גלנליווט 12 בתוספת שרי ומתקתקות.

Bushmills Malt 10 years old

לימון, וניל, גוף בינוני, תיבול עדין, משהו דבשי. נחמד אבל לא נפלתי מהכסא. אולי מזכיר במשהו את הקרגנמור 12 אבל אהבתי פחות.

Bushmills Malt 16 years old

ריח עשבוני, משהו גופריתי ברקע, שרי במידה, גוף בינוני מלא, מעקצץ, פירותי. הזכיר במשהו את הבונהבאן 12 בעשב/גופרית (אם כי ללא הכבול). לא התחברתי. 370 ש”ח במועדון.

Bushmills 400th Anniversary Edition

המון שרי, פירות יבשים, רמז לעשב, גוף מלא, סמיך, עגול, פלפל שחור, עשן עדין, פיניש ארוך ומתובל. הויסקי לא מעושן, כך שהעשן מגיע מקליית החבית (בדומה לגלנפידיך 15). ויסקי מלא, עשיר ומעניין - ויסקי לחורף. יוצר בכמות מוגבלת ע”י המאסטר בלנדרית (!), עד כמה שאני יודע צריך להגיע לארץ בקרוב מאוד. מי שמעוניין לקנות - לפנות למועדון ולהשאיר פרטים. תאום סקוטי? לא מכיר אחד כזה, מזכיר במשהו את הבאלוויני 12, והשרי הדומיננטי והפירות היבשים הזכירו לי קצת את המקאלאן 11 חוזק חבית

לסיכום: בקבוק בלאק בוש נראה לי כמו קניה טובה וקיצית שאעשה בקרוב. על ערבי הויסקי של האגודה אומר שהם לא זולים בכלל - אבל גיליתי שמקבלים תמורה למה שמשלמים, ושסכום הערב גדול מסכום חלקי הויסקי שמרכיבים אותו.

שיר אהבה לג’וני

לפני כחודשיים התפרסם טור שלי במגזין הויסקי. הבנתי שלפחות כמה מהקוראים כאן לא ראו אותו, אז אני מעלה אותו גם לכאן. פורסם במקור כאן. זה המקום להודות לגיסר וליונתן על הבמה, ולאביטל על העצות המעולות. אני מעלה את הטקסט טרום-עריכה, מעין גרסת-הבמאי אם תרצו.

חבר לא מחליפים

“כתוב טור על הוויסקי הראשון שהתאהבת בו” ביקש המייל מ-גיסר. בעיה. אין לי סיפור בסגנון ערוץ הולמארק על כוס לגאבולין ששתיתי בצעירותי, עם צילום דרמטי מזווית נמוכה, קולות גבוהים של מקהלה ברקע ותאורה שמתגברת בעודי עוצם עיניים בעיצומה של הארה רוחנית. גם לא סיפורי ילדות על וויסקי מסביב לשולחן המשפחה - אפילו לא שיבאס באירועים. אז עשיתי מה שאני יודע לעשות - לחפש מקורות.

חמוש בזוג כוסות נמוכות נכנסתי לחדר. אחרי מחשבה קצרה בחרתי את הבקבוק הכי פשוט בבר הקטן, מזגתי מעט והחלפתי את גלגל”ץ בדיסק של המלך - BB King שכבר היה במערכת. ריח הדבש-ווניל המוכר שעלה מכוס הג’ק הסתחרר בצלילים הצרודים-נפלאים, וכבר ידעתי מאיפה להתחיל.

אי אפשר להיות מכור לגינס בלי פינה חמה בלב לאירלנד, ואכן שם התחלתי. נכתב לא מעט על השילוב של ויסקי אירי פשוט ומתקתק עם המרירות העדינה של הגינס, על הנשיקה בין הצריבה האלכוהולית לליטוף השחור והטוב. מצ’ייסרים מזדמנים בחוץ ההתקדמות הייתה לבית, לבקבוק הראשון – ג’יימסון, איך לא.

אז מאיפה מתחילים? בארון - לא בבר. מתחת לשני מדפים עם 21 קלסרים שמנים ומלאים, מסכמים ארבע שנים מאתגרות - שוויסקי שזור בהן – נמצאים הבקבוקים הריקים. לא היה לי לב לזרוק, ורק עכשיו אני מבין שזו הנוסטלגיה ולא הגנום הפולני. במדף התחתון חיכה לי בפרצוף מנומנם ג’יימס, שכתמים ממנו עדיין מעטרים לי מחברת מאוד ספציפית של השנה הראשונה. לצידו השכן בושמילס, שלא אשכח איך שתי הלגימות האחרונות ממנו הפכו לילה מבוזבז להספק שיא של לימודים. בין כמה בקבוקים פחות מעניינים כמו שיבאס, ג’וני אדום ו-100 פייפרס מצאתי אותו. ג’וני השחור, שהיחסים איתו אכן על בסיס שמות פרטיים – מעולם לא עזב ומאז הבקבוק הראשון תמיד היה אחד איתי. מאז עברו אצלי בכוס שאריות כבול בריח ים משכר, פירות היילנד מתובלים בשרי, מיקרו-שאריות פחם מהאי סקאיי ודברים טובים אחרים - אבל כזה חבר לא מחליפים בקלות. הפרצוף המופתע הראשון של “היי, יש עשן בכוס שלי!” ומוחלף מיידית בחיוך רחב ומרוצה – מכניס את הוויסקי להיכל התהילה האישי שלי. לא רק בלשון עבר - אלא גם בזמן הווה. מעט השורות שכתבתי עשו אותי צמא, ואני כבר יודע בדיוק מה הולך למלא לי את הכוס השנייה.

לחיים!

בונהבאן

בחזרה לסקטצ’ החיפאי הנעים והמוצלח, עם מוזיקה מעולה של שלל גרסאות הופעה או גרסאות אקוסטיות של רוק פשוט וטוב. תענוג. תפריט הויסקי לא ענק, אבל 20-25 סוגי המאלט מתומחרים בצורה נוחה, חצי מהם או יותר במחיר של 47 ש”ח. זה כבר הצדיק בדיקה של משהו חדש

Bunnahabhain 12 years old

בעיקר כבול, לא מאוד אגרסיבי כמו לאפרויג - אבל בולט ובעל הניחוח העשבי לכיוון אזוב/ריקבון שבניגוד לויסקי כבולי אחרים פחות התחברתי אליהם. לצד זה משהו מדיצינלי/אצטוני מעט שאחרי כמה טיפות מים התפוגג. די מלא בפה, הטעם של הכבול לא אגרסיבי אבל נותן את רוב הטון, לצידו חריפות שממשיכה גם לאפטרטייסט בינוני.

אמנם לא נטעם באווירה האידיאלית, אבל מרגיש לי די חד מימדי. ה-Islay שהכי פחות אהבתי עד היום. לפני כשנה ניסו לשווק אותו כויסקי נשי - אני לא כ”כ רואה את זה קורה. בכל מקרה: תודה, לא תודה.

קצת ויסקי

כמה מילים על ויסקי ששתיתי בשבועיים האחרונים. נתחיל לפני כשבועיים- יצאנו לחגוג בסקטצ’. צ’ייסר גרנט’ס ליד הגינס הזכיר לי כמה אני לא אוהב את הבלנד הזה. עץ מר, גס ומחופספס (ולא בצורה טובה), ולא ממש נעים לשתיה לטעמי - אפילו בצ’ייסר. במסגרת מבצע לקידום המותג הציעה לי המלצרית שתי חצאי מנות של גרנט’ס 12 ו-18 ב-36 ש”ח. קיוויתי שסוף סוף יהיה לי משהו נחמד להגיד על הויסקי. טעיתי.

מאחר והתנאים היו רחוקים מאידיאליים לטעימה אין לי רשמים מפורטים אלא רק דעה כללית: שניהם סובלים מאותו סימפטום - עץ גס, מרירות, ולא הרבה מעבר. אכן שניהם משמעותית פחות גסים מהבסיסי, אבל עדיין לא מתקרבים לאיכות של מאלט בסיסי, או של בלנד טוב כמו ג’וני שחור. המסקנה משלושת הגרנט’סים הללו זה שעדיין, הבלנד היחיד של המזקקה שאני מוכן לשתות ואפילו מתחיל לחבב זה ה-Ale Cask, שהוא נעים, נחמד ומתומחר בצורה נוחה. אחרי כל הגרנט’ס הזה, צ’ייסר גלנמורנג’י ששתיתי עם הבעלים לפני שיצאנו הרגיש חלק כמו מים (כבר אמרתי שהוא אחלה ויסקי?)

 

ונעבור לדברים יותר מעניינים. ביום שבת, בדרך לחיפה הצטרפתי ל-Islay וגיא לביקור קצרצר אצל עירא. בניגוד לפסקה הקודמת, הפעם נהגתי אז הסתפקתי בשתי טעימות פצפונות, מכוסית טעימה מושקעת של ארדבג.

פתחתי ב-Linkwood בן 26 (!) שנה שמבוקבק ע”י Rare Malts. לויסקי צבע צהבהב בהיר יחסית, עם לימון באף, מינרלים וים, ואולי רמז קל לעשן ותבלין. מפתיחה כזו מצפים לויסקי קליל ולכן הגוף המלא-מלא מגיע די בהפתעה, ופורש על הלשון פרי מגוון כמו הדרים ותפוח, לצד וניל, תבלין ולא מעט עשן. האפטרטייסט המעושן-מתובל ממשיך כמה שאפטרטייסט יכול להמשיך, ואני מדבר על עשר דקות ויותר.

משם עברנו לבקבוק Macallan 11 years single cask, בעל צבע אדום יותר מכל ויסקי שראיתי. האף פוצח בהסתערות של ענבים, צימוקים, שזיפים מיובשים, פלפל שחור (ואולי ציפורן) ואלכוהול. המון אלכוהול (62% 60.2%). אחרי כמה טיפות מים מתוודעים גם ללא מעט וניל. בפה הוא אגרסיבי למדי, ולכל שפע הפרי מצטרף תבלין ועץ די מריר. ויסקי מעניין ולא שגרתי (אחת התגובות הייתה: “יש קצת ויסקי ב-שרי שלי!”), אם כי לא כ”כ כוס התה שלי…

תודה על האירוח ועל החברה!

בראון, תל אביב

חַבָרְתי לשכנה יקרה, שויסקי הוא שמה האמצעי לדרינק תל אביבי בשישי בערב. בעצתה, כיוונו גלגלינו אל הבראון, בנחלת בנימין פינת אחד העם. תמורת 20 ש”ח תוכלו לחנות במרחק שלושים שניות הליכה מהדלת, או להשתתף בפולחן התל-אביבי של ההימור שסיבובים באזור יניבו בסופו של דבר מקום חניה פנוי.

המקום מעוצב סביב בר פינתי שתופס את רוב החלל, על הקירות מולו כעשרה שולחנות. חשוך משהו עם עיצוב פשוט וחמים. לקח לנו אולי שתי דקות לשים לב שמשהו שונה. מאוד שונה. אני שמח לדווח שלראשונה בחיי הייתי (בארץ) בפאב ללא עישון, ואפילו לא סיגריה אחת קלקלה את האוויר הנקי.

סקירה ראשונה של הבר מהכניסה גילתה העדר מוחלט של ויסקי בתצוגה. אנחת רווחה נפלטה מפינו כשהתיישבנו מהצד השני של הפינה לגלות שגם שם יש תצוגה - המוקדשת בעיקר לויסקי. מחצית מן המשקאות על המדפים היא הנוזל הזהוב הנהדר, עם מבחר לא רע שכולל גם דברים מחוץ למיינסטרים כמו גלן-דאלן, גלן-קית’ וגלן-אגלין. גם אנשי הוודקה לא יתאכזבו ויגלו למשל לא פחות מתשעה סוגי סטוליצ’נה שונים לצג ייצוג יפה של טעמי הואן-גוך האופנתית.

התפריט כולל כמה קוקטיילים מקומיים שנראה שהושקעה בהם מחשבה ומקוריות, וממה שאפשר היה לראות נעשה שימוש במותגים מאיכות טובה לערבובים, כמו למשל סטולי מנדרינות במרטיני ברונקס (38 ש”ח). כל סוגי הויסקי נמכרים גם בחצאי מנות, אולם בתמחור הגבוה מחצי מחיר מנה.

חצי מנת Strathisla 12 שהוזמנה מולי (42 ש”ח) הייתה נחמדה, עם מינרלים, מרירות קלה ועץ נדיב ומתובל. בצד שלי החלטתי להשלים פער בהשכלה ופתחתי בחצי מנת Glenlivet 12 הפופולרי (30), שהפתיע אותי לטובה. הויסקי בעל ריח פרחוני ונעים עם קצת פירות ברקע, וממשיך מאוד חלק ועדין בפה. כיפי וקליל, אחלה ויסקי למי שרוצה להתחיל ולהכיר מאלטים.

 

אחרי שהתפנינו מהפתיח ניסינו לביבות בטטה וגזר (29), שהיו עשויות כמו שצריך - פריכות מבחוץ ורכות מבפנים, ונראה שייצגו טוב את שאר תפריט הבר המתומחר בצורה נוחה. בנוסף הבר עבר יפה את מבחן הגינס (חצי ב-26), שנמזגה כמו שצריך במזיגה כפולה, כולל ציור תלתן על הקצף.

כל הערב זוג הברמנים ריחפו במיומנות מעל הבקבוקים, שקשקו, ערבבו והגישו. מלבד האווירה הנעימה הברמן גם ידע להמליץ לנו על ויסקי לא שגרתי, על קוקטיילים ועוד.

לסיכום, אחלה ערב, אווירה נעימה, מקום שמתייחס ברצינות לאלכוהול ועם צוות קשוב. הוסיפו לזה את האוויר הנקי ואתם יכולים להיות בטוחים שנחזור.

ללא מילים

ערב טעימה נחמד, ספונטני, וחסר מוטיב מרכזי…

משהו לשתות ליד ההמבורגר

לפני כשלוש-ארבע שנים נפתחה בחיפה המבורגריה מודרנית ומצוחצחת העונה לשם בורגר פלייס, או - BP. אני לא מאלו שאוכלים במסעדות כל שבוע (או כל חודש), אבל איכשהו מאז הפתיחה עדיין לא הצלחתי להתאכזב מהמקום. למעט המיקום הבעייתי, מרחק יריקה מבתי הזיקוק - מדובר במקום מעוצב ומושקע, עם תפריט לא קטן מלבד ההמבורגרים, שמתומחרים כך שיתאימו גם לכיסי הסטודנטים, 35-39 ש”ח להמבורגרים 220-300 גר’, שעשויים מיופי של בשר. שירות צעיר, יעיל ואנרגטי, בר גדול ומבחר יפה: חובבי המאלט יוכלו למצוא לצד הדברים השגרתיים גם לאפרויג 30, באלוויני 25 ושאר יצירות מופת, וגם שאר תפריט האלכוהול לא מוזנח.

בערב המקום תופס יותר אווירה של פאב, אם כי השולחנות גם מלאים באנשים שאוכלים, רובם בראשית שנות העשרים. באתי לא רעב, ותמחור הויסקי הידידותי יחסית הטה את הכף כנגד גוורץ אמריקני שמגישים בכוס. הבחירה הייתה פשוטה הפעם:

Grant’s Ale Cask

לא בדיוק ויסקי מורכב או מעניין במיוחד, אבל מהווה שינוי מרענן וחיובי לעומת הגרסה הבסיסית של גראנט’ס - שאני מוצא לא מוצלחת במיוחד. האף אלכוהולי משהו, אבל בחיך הויסקי חלק ונגיש יחסית, בעיקר טעם מאלטי של ויסקי, חמצמצות ויובש עדינים וחביבים עם טיפת חריפות ועץ לקראת הסיום. לא בדקתי עדיין, אבל אני מהמר על מרכיב לואולנדס בבלנד. אפילו במחירים שמחוץ לדיוטי פרי לא מדובר על ויסקי יקר (130 ש”ח ומטה לבקבוק), ולדעתי זה אחד הבלנדים הסקוטיים הנגישים והחביבים ביותר בטווח המחירים הנמוך. נסו בפאב הקרוב לביתכם (וקבלו עודף מ-30 ש”ח…).

נורמה, אהובתי

“איך היית בנורמה ג’ין רק פעם אחת?” התריס אחי הקטן בדרך. “צודק”, עניתי בבושה. זה שרוב החבר’ה שלי נמצאים באיזור חיפה לא תירוץ מספיק טוב. במקום להרחיב במילים, אסתפק ואומר שעמותת הויסקי הישראלית לא בוחרת באקראי את פאב הבית שלהם. מלבד משהו כמו 140 סוגי ויסקי, לא מדובר בפאב של מכורי ויסקי, וכולל מבחר לא שגרתי של בירות, בהן גסר האוסטרית, סן-ברנרדוס, ניוקאסל, בימיש ועוד. כמובן שכל שאר מרכיבי הבר לא מוזנחים וכוללים תפריט סטנדרטי של כהילים, יין, ליקרים ועוד. תפריט האוכל נראה די טוב, אבל אחרי ארוחה משפחתית לא היה בו עניין מיוחד. מלבד מבחר הויסקי המרשים, המקום מאפשר להזמין חצי מנה מכל סוג ויסקי, בחצי מחיר (יש כמה מחירים די משתלמים, כמו 65 למנת גלנפידיך 18), כך שמתאפשר לטעום יותר סוגים. בנוסף יש טעימות מיוחדות במחירים מעניינים, שווה לברר. מלבד השירות הזריז, חצאי המנות שהגישו לי נראו יותר קרובות לגודל של מנה מאשר לגודל של צ’ייסר. באתר הפאב תוכלו להתרשם ממגוון הויסקי והבירה.

פתחתי בחצי מנה קליינליש 14 (33 ש”ח). קצת קשה להבחין בפאב בארומות בדיוק מספיק בשביל לכתוב עליהן, אבל אני יכול לסכם בפשטות: עד כמה שהצלחתי להבחין הויסקי דומה כמו שתי טיפות מאלט לטאליסקר 10. אלכוהולי, חריף, עישון טוב במידה, עוקצנות רבה, פלפל והשפעת חבית, אפטרטייסט ארוך ומעקצץ. הדמיון בין השניים שופך אור חדש על הדיון הארוך שלנו בנוגע למרכיבי ג’וני השחור. צריך לטעום את שלושתם זה מול זה ולהכריע.

המשכתי בחצי מנה גלנמורנג’י סלר 13 (30 ש”ח), בעקבות הפוסט הזה. בשלב זה הייתי יותר שקוע בשיחה, וכנראה שחריפות הקליינליש השאירה את הבלוטות שלי קצת בהלם. אז אני חושב שהייתה שם קצת פירותיות ואולי נגיעה של מליחות. לקח להבא: קודם טועמים ספייסייד ואח”כ מעושן-חריף.