כאן אני הולך לערבב בין שני תחומים שלא בטוח שטוב לערבב. האחד הוא מקור האושר, אלכוהול, והשני הוא מקור רוע בעיני רבים - תרמודינמיקה. אני מוסיף קישורים לחומר שנוח לקרוא, משמע ויקיפדיה, חלקם באנגלית וחלקם בעברית. המטרה היא לענות על השאלה הנצחית: קרח או לא קרח בויסקי
הקדמה - חוש הטעם שלנו לא כזה משוכלל כמו שלפעמים נדמה לנו. הלשון יודעת לחוש בחמישה טעמים בלבד. אז איך בכל זאת אנשים כותבים ספרים שלמים על אוכל, ויסקי ויין למשל? האיבר שנחלץ לעזרת הלשון הוא האף. חוש הריח שלנו הרבה יותר מפותח והחוויה שאנו מרגישים כטעם מושפעת למעשה רבות מהארומה של מה שאנחנו אוכלים ושותים. לכן למשל כשמצוננים מרגישים שלאוכל יש פחות טעם
לחץ אדים - לכל חומר נוזל או מוצק יש לחץ אדים. למשל, אם מסתכלים על שלולית, למרות שלא ניתן לראות זאת, מולקולות של מים מהנוזל כל הזמן ‘קופצות’ לאוויר והופכות לאדי מים (אידוי), ובמקביל מולקולות של אדי מים מהאוויר כל הזמן ‘קופצות’ לנוזל בשלולית (עיבוי). כאשר הלחץ (החלקי) של החומר במצב הגזי שווה ללחץ האדים של החומר, אנו נמצאים במצב שיווי משקל, כלומר - האידוי והעיבוי מתרחשים באותו קצב. מים למשל רותחים במאה מעלות צלזיוס, אבל מתאדים גם בטמפרטורות נמוכות בהרבה - פשוט יותר לאט. אותו דבר מתרחש גם בכוס הויסקי
איפה הטמפרטורה? ככל שהטמפרטורה יותר גבוהה, האידוי מתרחש מהר יותר. אפשר להסתכל על זה בשתי דרכים
אטום-אטום (או גישה קינטית) - נוזל זה בעצם אוסף מולקולות די צמודות שנמצאות בבלאגן תמידי, “מטפסות” אחת על השניה, מתקרבות, מתרחקות, “מתנגשות”, קופצות ועוד. טמפ’ זה בעצם כמה מהר המולקולות זזות, או כמה אנרגיה קינטית יש להן. אם נסתכל קרוב לפני השטח של הנוזל, כמה שהמולוקולות זזות יותר מהר, יש יותר סיכוי שהן יקפצו החוצה מפני הנוזל, כלומר- יתאדו. כמה שהנוזל יותר קר, המולקולות נעות יותר בשאנטי ובזוּלה, והסיכוי שמישהי מהן תרצה לקפוץ החוצה יותר נמוך. יש לזכור שכדי לבצע קפיצה כזו המולקולה צריכה גם להתגבר על אנרגית פני השטח של הנוזל, נושא לדיון בפני עצמו. כמה שנקרר יותר- יהיה פחות אידוי, ולחץ האדים יקטן
המון אטומים (או גישה תרמודינמית) - בהסתכלות זו אנו לא מתעניינים במה שקורה בקטן (למעשה אם אני לא טועה את התרמודינמיקה גילו עוד לפני שידעו מה זה אטום), אלא מסתכלים על דברים כמו לחץ, טמפרטורה, אנרגיה כוללת, נפח וכו’. בהסתכלות כזו יש צורך להיוועץ בשני האדונים הנכבדים על שמם קרויה משוואת קלאוזיוס-קלפירון שמסבירה את התלות של שינוי בלחץ בשינוי בטמפ’ ובעוד משתנים תרמודינמיים
סיכום - אם נחבר הכל ביחד נגיע למסקנה הבאה: קרח בויסקי גורם לו להיות קר. כשהויסקי קר, המולקולות בו נעות יותר לאט ולכן מתאדות פחות. כשיש פחות אידוי, לויסקי יש פחות ארומות. כשיש לויסקי פחות ארומות, מה שאנחנו מפרשים בתור הטעם שלו קטן ודועך, כלומר
בויסקי עם קרח מרגישים הרבה פחות את ‘טעם’ הויסקי
מי שלא אוהב טעם של ויסקי, וזו לא בושה, באמת יכול לשים בו קרח. אבל בנינו, לא עדיף פשוט לשתות משהו אחר? למי ששרד עד לפה: תיקונים, הערות והארות יתקבלו בברכה. לא, אני לא יודע למה ג’וני ווקר ממליצים לשתות את הגולד לייבל מהפריזר
