כשג’ימי וג’וני נפגשים

שעת ערב בשכונה חיפאית חשוכה, בדירת סטודנטים, שתי גיטרות חשמליות מבצעות סיאנס מוזיקלי. עוד בשלב כיוון הכלים החל מקיץ לו משנתו אורח הכבוד, שולח מבטים דרך בקבוק זכוכית שעבר כברת דרך ושנים עד שמצא דרכו אל הדירה. הגיטרות מוכנות, האצבעות מחוממות, והגיע תורו. אנו מוציאים את ג’וני ווקר השחור ממקום מרבצו ומוזגים אותו לכוסות אולד פאשנד פשוטות

אם ג’ימי הנדריקס עליו השלום היה יודע ששלושים שנה אחרי מותו צלילי המוזיקה שלו עדיין היו מהדהדים במקום רחוק כמו ישראל, אני חושב שהחיוך התמידי שלו היה קצת מתרחב, ובצדק. ג’וני, מצידו, גם הוא לא יכול לאכזב, מציע אף מלא עשן, אבל בפה כאילו האי סקאיי בו הולחן הטאליסקר המעושן-כבולי מצא כלה מהספייסייד הפירותי והמעודן, ובנם המשותף יושב בכוסותינו אחרי מסע ארוך אל ארץ הקודש. אין מילים. בלא מעט מקרים אין בפופולריות גדולה של משקה להעיד על איכותו, אבל כאן דווקא כן יש התאמה בין ההצלחה במכירות (מותג האלכוהול השלישי החזק בעולם) לנגישות ולאיכות, לפחות לפי דעתי

בעוד מפלס הויסקי בכוס דועך, סולמות פנדטוניים הופכים למהירים יותר, המעבר דרך הבלו-נוט הופך תדיר יותר, והבלוז המאולתר נרקם מעצמו, משחק בין צלילים ומוטיבים. כהוקרה להנדריקס, אני מצרף הוקרה של איש מוכשר אחר, סטיבי ריי ואהן - ללחוץ כאן